החלטה בתיק בשא 11988/07

1.       מבוא

          א.      המשיבים (להלן גם - "התובעים") הגישו לבית משפט זה את התובענה שבתיק אזרחי 1193/06. בתביעתם עתרו לחייב את המבקשת (להלן גם - "המדינה" או "הנתבעת") לשלם להם פיצויים בסך של 3,980,075 ש"ח.

          ב.       בבקשה שלפני עותרת המבקשת לחייב את המשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה על פי הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות").

2.       התביעה

          א.      התובעים טענו בתביעתם כי התובע מס' 1 (המשיב מס' 1, להלן גם - "המנוח") הינו עזבונו של הקטין מוחסן חידר מוחמד אלדאעור ז"ל, יליד 13.6.93, שהיה תושב מחנה הפליטים ג'באליה בעזה, אשר נהרג כתוצאה מירי כוחות צה"ל. התובעים 2 ו-3 הינם הוריו של המנוח, תושבי מחנה הפליטים ג'באליה בעזה.

          ב.       בסעיף 4 לכתב התביעה תיארו התובעים את הארוע שבמהלכו נהרג המנוח כדלקמן:

"א.    בתאריך 22.1.04 בשעות הבוקר בין 8.00 - 9.00 המנוח מוחסן, יחד עם חברים בגילו, היו משחקים וצדים ציפורים בבית הקברות ג'באליה במזרח רצועת עזה.

ב.       באותו היום שררה רגיעה בכל אזור עזה ובפרט במקום בו שיחק מוחסן יחד עם חבריו ולא היו במקום כל עימותים ו/או יריות ו/או חילופי אש ו/או פעילויות מלחמתיות ו/או כניסת כוחות צה"ל למקום ולא נמצאו כל חמושים ו/או מבוקשים במקום בו שיחק מוחסן עם חבריו ו/או בקרבת מקום.

ג.       על המנוח מוחסן וחבריו נפתחה מרחוק אש ו/או אש צלפים ע"י כוחות צה"ל וכדור פגע בראשו של מוחסן לאוזן שמאל ויצא מאוזן ימין דבר שגרם למותו באופן מיידי. באותו אירוע נפגעו גם ילדים נוספים.

ד.       יצויין כי המנוח מוחסן וחבריו, שכולם בגין בין 9-10 שנים, לא היוו כל איום ו/או סכנה על כוחות צה"ל. כמו כן, מוחסן וחבריו לא ביצעו כל פעולה ו/או דבר שיכל להתפרש כפעולה מצידם המסכנת את כוחות צה"ל ו/או כוחות הבטחון. יודגש כי כוחות צה"ל היו מרוחקים מהמנוח מוחסן וחבריו ולא נשקפה, בכל צורה, סכנה לחיילים. הירי על המנוח מוחסן ואופן היריה שפגעה בו מחזקת את האפשרות שהמנוח מוחסן נפגע מאש צלפים".

          ג.       התובעים טענו כי לא ידוע להם ואין להם כל אפשרות לדעת מה הן הנסיבות הממשיות שגרמו לאירוע הירי והפגיעה במנוח. לטענתם, בנסיבות הענין, יש להעביר את נטל ההוכחה אל שכמה של הנתבעת להוכיח כי לא היתה רשלנות מצידה ו/או מצד חייליה ו/או שלוחיה ו/או הפועלים מכח הוראותיה ופקודותיה.

          ד.       התובעים טענו כי אמו של המנוח, המשיבה 3, שרויה באבל עמוק "דבר שגרם להתעוורותה באופן מוחלט", והיא בת 46 שנים בלבד. לטענתם, "התעוורותה קשורה בקשר ישיר עם מות בנה מוחסן".

          ה.      סכום הפיצויים שתבעו התובעים מורכב מהוצאות לוויה וקבורה; הפסד השתכרות והכנסה של המנוח (החישוב בעניין זה נעשה לפי השכר הממוצע במשק בישראל, היינו, סך של 7,400 ש"ח לחודש, עד לגיל 70); כאב וסבל למנוח ו/או קיצור תוחלת חיים; כאב וסבל לתובעים 2 ו-3, וכן פיצוי למשיבה 3 עקב התעוורותה (לפי הטענה היא תזדקק לעזרת הזולת  כל ימי חייה, עד גיל 80, לפי 4,000 ש"ח לחודש).

          ו.        ראוי להדגיש: התביעה לא נסמכה בחוות דעת רפואית להוכחת עצם נכותה של התובעת מס' 3 ולהוכחת הקשר הסיבתי בין עיוורונה לבין האירוע שבו נהרג בנה.

3.       טענות המבקשת

          א.      המבקשת טענה כי התובעים מתגוררים בשכונת ג'באליה שבעזה, היינו, מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.

          ב.       המבקשת טענה כי הלכה פסוקה היא שכאשר מדובר בתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על בעלותו בנכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להפרע את הוצאותיו, די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

          ג.       המבקשת הוסיפה וטענה כי בחודש ספטמבר 1995 נחתם בין מדינת ישראל ובין אש"פ הסכם בדבר הגדה המערבית  ורצועת עזה, ובחודש ינואר 1996 פורסם חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפווט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה),התשנ"ו-1996.

                   המבקשת טענה כי במסגרת ביצוע ההסכם העבירה המדינה את השליטה בשטחים האמורים לשליטת הרשות הפלסטינאית/המועצה הפלסטינאית.