החלטה בתיק בשא 11973/03

התובע רכש מן הנתבע 1 רכב מסוג שברולט סוואנה על פי חוזה מכר מיום 14.9.00 (נספח א' לכתב - התביעה).

הרכב היה משועבד אותה עת לחב' ליסינג בגין הלוואה שניתנה לנתבע 1 לצורך רכישת הרכב, ועל פי הוראת סעיף 3 להסכם, התחייב הנתבע 1 לסלק את ההלוואה עד ליום 15.9.01 ולהמציא לתובע אישורים על הסרת השיעבוד מהרכב.

ביום 4.7.01 בטרם סיים הנתבע 1 לשלם את מלוא התשלומים עבור ההלוואה, הוא פנה לתובע ובקש לשכור ממנו את הרכב בתמורה לדמי שכירות חודשיים ותוך התחייבות לפרוע את ההלוואה לחב' הליסינג במלואה.

בין הצדדים נכרת הסכם שכירות (נספח א' 1 לכתב - התביעה), ועל פי סעיף 27 להסכם זה התחייב הנתבע 1 להמשיך ולקיים את כל הוראות הסכם המכר והסכם השכירות ולפרוע את ההלוואה לחב' הליסינג.

הנתבע 1 לא עמד בהתחייבותו על פי חוזה המכר ו/או בהסכם השכירות, וחב' הליסינג נטלה ממנו את הרכב, למרות שהתובע עמד בכל התחייבויותיו ושילם לנתבע 1 את מלוא התמורה עבור הרכב.

בהתאם להוראת סעיף 12 לחוזה המכר - אי העברת הבעלות ברכב לתובע מהווה הפרה יסודית של חוזה המכר.

עפ"י סעיף 18 א' לחוזה המכר, התחייב הנתבע 1 להמציא לתובע 2 ערבים טובים למילוי אחר כל התחייבויותיו עפ"י חוזה המכר לרבות חתימה על שטר חוב לפקודת התובע על סך של 170,000 ש"ח.

הנתבעים 2,3 אחיו של הנתבע 1, ערבו למילוי כל התחייבויותיו כלפי התובע בחתימתם על גבי חוזה המכר, ועל שטר חוב צמוד לדולר ארה"ב על סך קרן של 170,000 ש"ח. (נספח ב' לכתב - התביעה). משנלקח הרכב מן הנתבע 1 ע"י חב' הליסינג ובעקבות מכתב - התראה ששוגר לנתבעים 2,3 ביום 17.7.02 (נספח ג'), הם פנו לב"כ התובע, ולאחר שהועברה בין הצדדים טיוטת הסכם פשרה (נספח ד'), ובוצעו תיקונים בהסכמה, נחתם ביום 22.8.02 הסכם פשרה ע"י התובע וע"י כל הנתבעים. (נספח ה').

בסעיף 1 להסכם הפשרה אישרו הנתבעים כי הפרו את חוזה המכר כלפי התובע; כי עליהם לשלם לתובע את סכום החוב, וכי יעמדו בתנאי התשלום כמוסכם. בסעיף 3 הצהירו הנתבעים כי סכום החוב עומד על סך 226,089 ש"ח, אך בסעיף 4 הוסכם כי לצרכי פשרה בלבד ובמדה וכל התשלומים ייפרעו במועדם יועמד סכום החוב על סך 170,000 ש"ח. בסעיף 5 להסכם הפשרה נקבע כי הסכום ישולם ע"י הנתבעים ב - 56 תשלומים שוים ישירות לחשבון הבנק של ב"כ התובע.

הנתבעים הפקידו 3 תשלומים על פי הסכם הפשרה וקיבלו עליהם קבלות. (נספחים ו', ז', ח').

כמו כן הפקידו סך של 440 ש"ח ע"ח התשלום הרביעי אשר שולם כשכ"ט לב"כ התובע, ובגינו הוצאה חשבונית מס. (נספח ט').

הנתבעים לא יספו עוד לשלם תשלומים על פי הסכם הפשרה, ולפיכך בוטל ההסכם במכתבו של ב"כ התובע (נספח י'), ומכאן התביעה לתשלום סכום החוב במלואו ובניכוי התשלומים ששולמו ע"י הנתבעים.

הנתבע 1 הגיש בקשת רשות להגן הנתמכת בתצהיר מטעמו ובו אין הוא כופר בהשתלשלות העניינים המתוארת בכתב - התביעה, אלא שהוא מעלה טענות קיזוז שמקורן בקשרים מסחריים שהתנהלו בינו לבין המשיב. לדבריו נותר המשיב חייב לו סכומי כסף ניכרים בגין עבודות שביצע בעבור לקוחות המשיב על פי בקשתו, בהתאם להזמנת טיפול (נספח א'). תשלומי הלקוחות הועברו למשיב, וסוכם ביניהם כי סכומים אלה יבואו במקום דמי השימוש אותם התחייב המבקש לשלם למשיב. עוד טוען המבקש כי במהלך שנת 2001 ו - 2002 היה אמור לקבל מהמשיב עפ"י התחייבותו הזמנות עבודה בהיקפים גדולים, אשר מעולם לא יצאו אל הפועל.

לבקשת המשיב הוציא לו המבקש חשבוניות מס / קבלות עבור העבודות עוד טרם ביצוען (נספח ב'), אשר הביאו לחיובו בחיובי מס, בעוד שהמשיב זוכה בהחזרי מס ערך מוסף, כאשר בפועל לא בוצעה ולא שולמה כל תמורה בגין החשבוניות הנ"ל.

כל הטענות הללו לא בא זיכרן בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים לרבות ע"י המבקש, ודבר זה אומר דרשני. המבקש טוען אמנם בתצהירו כי בפגישותיהם של המבקשים במשרד ב"כ המשיב, שטחו בפניו את טענותיהם, אך הלה עמד על דעתו שאין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיב לקבלת הכספים ששילם תמורת הרכב.

ההליכים נגד המבקש 1 עוכבו לאור החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 11.2.04 על הליכי כינוס הננקטים נגדו, ובעקבות זאת ויתר ב"כ המשיב על חקירתו מבלי להודות בשום טענה מטענותיו, ומבלי לוותר על שום טענה מטענות המשיב, בנימוק שכל טענותיו של המבקש נבלעו בהסכם הפשרה. נוכח עיכוב ההליכים נגד המבקש 1, שהה המבקש 1 מחוץ לאולם ביהמ"ש במהלך חקירתם הנגדית של המבקשים 2,3, וזאת מאחר שחדל להיות בעל - דין בתביעה זו.

המבקשים 2 ו - 3 טענו  בתצהירם המשותף כי כל טענות ההגנה שנטענו מטעם המבקש 1, נטענות גם על ידם, כמי שערבו לחובותיו. טענתם העיקרית היא כי בכל עת רלבנטית לערבותם, לא ידעו כלל על כך שבין המבקש 1, אחיהם, לבין המשיב נתקיימה התחשבנות עיסקית שיש לה קשר הדוק להסכם הפשרה עליו חתמו כערבים לביצועו ע"י המבקש 1.

לגישתם, לו ידעו על כך - לא היו נותנים את הסכמתם לשמש כערבים, והעלמת מידע זה מהווה הפרה של עקרון תום הלב בניהול מו"מ.

על קיומו של הסכם - השכירות בין המשיב למבקש 1 בנוגע לרכב נודע להם רק לאחר שקיבלו את מכתב - ההתראה של ב"כ המשיב מיום 17.7.02. במעמד חתימת הסכם - הפשרה, נמסר להם, לטענתם, כי "בעצם חתימתנו על הסכם הפשרה ייכנס לתוקפו ההסכם בין המבקש 1 למשיב ולפיו התחייב המשיב להחזיר למבקש את כל הכספים אשר נתחייב בהם כתוצאה מפעולותיו".