החלטה בתיק בשא 1193/05

1.         המבקש הינו הנאמן בפשיטת רגלו של החייב גולן מלול (להלן: "החייב") על פי פסק דין מיום 10.1.05.

2.         ביום 1.2.05 עתר המבקש לבית המשפט בבקשה, כי יורה למשיבים להציג בפניו את כל דברי חשבונות הבנק שלהם לשנת 2004. לטענתו, קיים חשש כי משכורתו של החייב הועברה לחשבון הבנק של הוריו - המשיבים.

המשיבים מתנגדים לבקשה, בטענם כי הינם זכאים להגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981. לגוף העניין, טוענים המשיבים כי אין להם כל קשר עסקי, כלכלי או כספי, עם  בנם, החייב. וכי בחשבונות הבנק שלהם מנוהלים כספיהם הפרטים בלבד ולבנם - החייב, אין כל זיקה לחשבון זה.

3.         המשיבים אימתו את טענותיהם, לפיהן אין לבנם החייב כל זיקה לחשבונותיהם, בתצהיר, חתום על ידי המשיב מס' 1, יוסף מלול. האב ציין בתצהירו כי אין לו כל קשר לרווחיו של בנו - אשר לא הועברו דרך חשבונות הבנק של המשיבים. מר מלול הוסיף וציין, כי למיטב ידיעתו, לא עבד החייב כלל בשנת 2004 - כך שהוא אף לא השתכר - וממילא לא היו ברשותו משכורות, אשר אמורות היו להיות מועברות לחשבון.

4.         מנגד, המציא הנאמן תצהיר, אשר ניתן על ידי מר אבישי נאמן, מי שהיה בעבר גיסו של החייב. לטענתו, ענייניו הכספיים של החייב ודרך התנהלותו המשפחתית ידועים לו, ידיעה אישית עקב היכרותם האישית.

לטענת העד, הוגבל חשבונו של החייב בבנק שנתיים קודם לתחילת הליכי פשיטת רגלו - על כן, הוא לא יכול היה להפקיד את משכורותיו בבנק. לטענתו, החייב עצמו סיפר לו, כי הוא הפקיד בחשבון הבנק של הוריו סכום של כחמישים אלף דולר ארה"ב - אשר התקבל ממשכורתו כשוער כדורגל.

5.         מר יוסף מלול נחקר על תצהירו ועמד בתוקף על הדברים האמורים בו. 

מאידך, בחקירתו של הגיס בבית המשפט, הסתבר, כי הוא יודע כי החייב שיחק בקבוצה בליגה א' בשנה שעברה. הוא לא ידע לומר מי הקבוצה. כאשר נחקר על שם הקבוצה, הסתבר כי מקור המידע שברשותו הינו מקטע עיתונות. בפועל, הסתבר מחקירת הנאמן, כי אין כל קשר בין הקבוצה בשמה נקב הגיס - לבין הקבוצות במסגרתן שיחק החייב. ובהמשך החקירה ציין העד:

"כן. בשנה האחרונה הייתי איתו אצל המגשר, אחרי שהוצאתי כספים. אתה היית גם שותף אתה היית שותף להליכים האלה, ייצגת את אלי מלול, הערב השני. אני ישבתי איתו אחרי הגירושין, ראיתי את הכסף בעיניים, שהוא העביר לאבא שלו."

נתון אחרון זה, לפיו העד ראה את הכסף  בעיניו מועבר לאב, סותר את האמור בתצהירו של העד - לפיו שמע על  עובדת העברת הכספים מן הבן לאב, מן החייב.

נראה, כי יותר מאשר לעד מידע מוצק על העברת כספים מן הבן דרך חשבון האב, הרי שהוא מסיק מסקנות לעניין זה.

6.         יתר על כן: בעקבות ישיבת יום 26.6.05, קיים הנאמן חקירה לחייב. בחקירה זו טען החייב כי פדה את השקים שקיבל כמשכורת בדלפקי הבנק, או כי העביר את השקים לחברו, וזה פדה עבורו את השקים. הנאמן לא יכול היה לאמת נתון זה.

7.         בנסיבות אלה, נותרה בעינה השאלה, האם יהא מוצדק לפגוע בזכויות הפרט המוגנות של ההורים, לצורך גילוי מקורותיו הכספיים של בנם - החייב. לעניין זה מתנגשות שתי זכויות יסוד. מחד זכותם החוקתית המוגנת של ההורים, הקבוע בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, לפיו "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", כאשר תוכנה של זכות ההגנה על הפרטיות הוגדרה עוד שנים קודם לכן בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981.

8.         כאמור, חוק הגנת הפרטיות חוקק עוד קודם נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בפסיקה שקדמה לחקיקת חוק היסוד נקבע, כי הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת , וכי יש לשקללה כנגד ערכים אחרים. כך, למשל, פסק בית המשפט העליון בע"א 174/88, הילדה גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563, בהתייחס להוראת סעיף 2 (8) לחוק הגנת הפרטיות:

"אכן, אם פיסקה (8) יכולה בכלל לחול בענייננו (ועל כך אין אנו מחווים דעה), אין היא יכולה להגן אלא על מי שבתום-לב מבקש להגן על "עניניו הפרטיים" ולא על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש בחשבונו המתנהל בבנק. הקושי, העשוי להתעורר במקרה דנן, הוא, שלפני שמעיינים בחשבון ולפני שתמו הראיות במשפט לא תמיד ברור הוא, אם אמנם זכאי פלוני הזר ליהנות מהגנת הפרטיות.בנסיבות כאלה השאלה היא אך זאת, אם הובא לפני בית המשפט חומר ראיה מספיק, המצביע על חשש ממשי לקיום קנוניה כאמור. השופטת המלומדת קבעה, שחומר ראיה כזה אמנם עולה מהנסיבות ומן העדויות שכבר נשמעו לפניה, ואין לנו עילה מספקת להרהר אחרי קביעה זו. "

ואילו ברע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, קבע בית המשפט כי אכן על בנק מוטלת חובת סודיות ביחס לחשבונות לקוחותיו. חובה זו הינה חיונית לאינטרס הלאומי - בקיומה של המערכת הבנקאית (ר' עמ' 771). אולם חובה זו אינה חובה מוחלטת אלא, חובה יחסית, הנסוגה לעיתים מפני אינטרס חיוני אחר, שאף הוא מוגן במדינות מתוקנת, כאשר אין לומר כי לזכות לפרטיות מעמד שלו ברורה בכל מקרה (ר' עמ' 772, 732). בית המשפט קבע שורה של כללים, לפיהם יכריע בית המשפט אימתי תיסוג זכות הפרטיות של בעל דין, מפני אינטרס ציבורי אחר. והוסיף בית המשפט וקבע, ביחס לגילוי חשבונותיו של אדם זר להתדיינות בעמ' 734:

"ואילו לעניין חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות " בנסיבות נדירות ביותר" (כאמור בהלכת גוזלן [1], בעמ' 565), שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען - והובאה ראיה לכאורית לטענה זו - כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר כספים לחשבונו של אותו צד שלישי שלא בתום לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי. " (ההדגשה שלי - ב.א)

9.         בעוד שפסקי הדין אשר הובאו לעיל ניתנו לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר, כבר אז העניקו בתי המשפט מעמד של זכות יסוד, לזכותו של אדם שלא לחשוף את חשבונותיו הבנקאיים, כחלק מזכותו לפרטיות, הרי לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, הנסמך על הוראת חוק היסוד, ואשר שני הצדדים כיוונו אליו בסיכומיהם, ברע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2005(2) 3382.

בפסק דין ערכה כב' השופטת פרוקצ'יה ניתוח מפורט ומדוקדק של ההלכה בנדון, אגב פירוט ההלכות והספרות בסוגיה, תוך הבאת הכללים שפורטו לעיל. ביחס לחשיפת חשבונותיו של אדם הזר להתדיינות נקבע (בע' 3386):