החלטה בתיק בשא 11843/03

1.      לפני בקשה לדחייה על הסף של תביעת המשיבה (בש"א 11843/03), בה היא עתרה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות מחלתו ופטירתו של בעלה, מר יעקב יפה ז"ל (להלן: "המנוח").

בכתב התביעה שהוגש ביום 29/9/02, תוארה המסכת העובדתית באופן הבא-

המשיבה, ילידת 30/11/34 היא היורשת של נכסי המנוח, על פי צו ירושה

מיום 10/2/91 (נספח א' לכתב התביעה).

המבקשת היא הבעלים והמפעילה של מרכז למחקר גרעיני בנחל שורק

(להלן: "הממ"ג").

המנוח, יליד 14/6/33 עבד בממ"ג כבקר קרינה, משנת 1962 ועד לפטירתו. בשנת 1990 או בסמוך לשנה זו, חלה המנוח במחלת הסרטן. המנוח הלך לעולמו ביום 1/11/90, ובמותו הותיר אחריו אלמנה ושני ילדים בגירים.

בכתב התביעה נטען, כי מחלתו של המנוח ומותו נגרמו בעקבות חשיפתו

 לקרינה מייננת או לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו במבקשת. בנוסף,

 נטען, כי נתונים לגבי שיעורי הקרינה אליהם נחשף התובע ותנאי עבודתו לא הועברו במלואם למשיבה, והיא תעתור להמצאתם לצורך עריכת חוות דעת רפואית, שתעסוק בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת הסרטן בה לקה המנוח לבין חשיפתו לקרינה מייננת ולכימיקלים שונים במסגרת עבודתו.

 המשיבה טענה, כי העובדה שהמנוח נחשף לקרינה מייננת ולחומרים מסוכנים, מתיישבת עם מסקנתה בדבר התרשלותה של המבקשת, מאשר עם מסקנה הפוכה, ולכן מתקיימים בענייננו הכללים של "הדבר מדבר בעדו" או "דבר מסוכן", לפיהם נטל השכנוע עובר אל המבקשת.

בכתב התביעה, פירטה המשיבה את מעשיה ומחדליה הנטענים של המבקשת, המהווים התרשלות מצידה.

 המשיבה עתרה לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים בסכום של 4,200,000 ש"ח (1,700,000 ש"ח בגין נזק מיוחד ו- 2,500,000 ש"ח בגין נזק כללי).

2.      בבקשתה מיום 15/6/03, עתרה המבקשת להורות על דחיית התביעה על    

הסף מפאת התיישנות, וזאת לאור העובדה שהיא הוגשה כ-12 שנים לאחר פטירתו של המנוח, ללא הסבר לעיכוב הניכר, שגרם לה, בין היתר, לנזק ראייתי. 

לטענת המבקשת, קיימת תחולה בענייננו להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]  (להלן: "פקודת הנזיקין").

בתגובתה, טענה המשיבה, כי על פי הפסיקה, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל במקביל לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענתה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מכפיף את מירוץ ההתיישנות למועד שבו התגלו לתובע העובדות המגבשות את עילת התביעה, וכשעילת התביעה היא נזק, מותנה גיבוש עילת התביעה, בין היתר, בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל.

המשיבה טענה, כי המבקשת והמנוח, בתקופת עבודתו אצל המבקשת, שמרו על סודיות מוחלטת לגבי תנאי עבודתו המסוכנים של המנוח במשך השנים, ולכן המשיבה לא היתה מודעת אליהם. מעבר לכך, המבקשת אף פירסמה לציבור הודעות "מרגיעות" לפיהן שיעורי התמותה מסרטן בקרב עובדי הקריות למחקר גרעיני, הינם נמוכים משיעורם בקרב האוכלוסיה הכללית.

בנוסף, טענה המשיבה, כי במשך שנים רבות, היא כלל לא היתה מודעת לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה המסוכנים לבין מחלת הסרטן ממנה סבל המנוח. לטענתה, פסק דין מסויים (הקרוי בפיה- "פרשת איטח") שפורסם בשנת 1997, הכיר בסוגיית הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של עובד הקרייה למחקר גרעיני לבין מחלת הסרטן בה חלה, ובכך היווה "קצה חוט" לחשד בדבר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין מחלת הסרטן בקרב עובדים שונים שנחשפו לקרינה במהלך עבודתם.