החלטה בתיק בשא 11756/07

בפניי בקשה למחיקת התובענה על הסף, בהעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה.

בתובענה העיקרית עותר המשיב למתן פסק-דין המורה לרשם המקרקעין למחוק הערה על הפקעה (להלן: " ההערה"), אשר נרשמה על חלקה 118 בגוש 17146 בעיר הכרמל (להלן:  " המקרקעין").

המשיב רכש את המקרקעין לפי הסכם מיום 25.4.04, והם רשומים ע"ש המשיב החל מיום 8.12.05. ההפקעה הינה מיום 21.6.1962 אולם הערה בדבר קיומה נרשמה בנסח רישום המקרקעין באיחור - רק ביום 14.8.05.  

בבקשה לסילוק על הסף טוענת המבקשת, כי בתובענה מדובר בתקיפה ישירה של ההפקעה עצמה, הן מאחר שנטען שההפקעה בטלה עקב אי מימוש מטרת ההפקעה, והן מאחר שעצם תביעה לביטול ההפקעה הינה תקיפה של מעשה שלטוני מובהק, אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק.

המשיב טוען, לעומתה, כי אין מדובר בתקיפה ישירה אלא בתקיפה עקיפה, שכן תביעתו נשענת על טענת זכות במקרקעין במצב של עסקאות נוגדות.

עיון בכתב התביעה מעלה, כי באחת מטענותיו, אכן אין המשיב תוקף, תקיפה ישירה, את עצם הליך ההפקעה.

לטענת המשיב, בתביעתו, הוא רכש את הזכויות במקרקעין בהסתמכו, בתום לב על הרישום, אשר לא כלל הערת אזהרה בגין ההפקעה (הערה אשר נרשמה, כאמור, כארבעה חודשים לאחר שהמקרקעין נרשמו ע"ש המשיב וכ- 43 שנים (!) מאז פרסום ההפקעה. לכן טוען המשיב, כי לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969, גוברות זכויותיו על הרישום שנעשה לאחר מכן. עוד טוען המשיב, בסעיף 18 לתביעתו, כי " ממילא המקרקעין לא שימשו מעולם למטרה עבורה הופקעו וזאת חרף העובדה שעברו כ -43 שנים מפרסום ההפקעה ועל כן לא ייגרם נזק כלשהו בביטול ההפקעה". (ההדגשה אינה במקור).

אם כן - טענתו הראשונה של המשיב הינה, כי זכותו גוברת על ההפקעה בשל כך שההפקעה לא נרשמה במשך שנים כה רבות ומכח הסתמכותו על הרישום "הנקי". זו, אכן, איננה "תקיפה ישירה" של הליך ההפקעה, אלא תקיפה עקיפה שלה.

ברע"א 5664/04 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא פ"ד נט (6), 193 נפסק כי:

" ... יש לקבוע כי הן הליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית, והן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו - יידונו בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים. ראשית, בשני המקרים משיגים על חוקיותה של ההפקעה נכון למועד התקיפה ומבקשים להביא לביטולה (אכן במקרה הראשון מדובר, לפי הנטען, בהחלטה שכרוכה בה אי חוקיות כבר בעת קבלתה, ואילו במקרה האחר הטענה היא שההחלטה המקורית הפכה בלתי חוקית במועד מאוחר יותר). מבחינה זו, קיים דמיון רב בין שני סוגי התקיפה .

המסקנה אליה הגענו היא, כי הסמכות לדון בהשגות על חוקיותן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות נתונה לסמכותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואין היא נתונה לסמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי. זאת, הן כאשר נטען כי החלטת ההפקעה המקורית הינה בלתי חוקית מלכתחילה (סוג התקיפה הראשון), והן כאשר עוסקת ההשגה בנסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית (סוג התקיפה השני)." 

העולה מהאמור לעיל הוא, כי אם משיג המשיב על חוקיותה של ההפקעה, בין אם הוא טוען לאי חוקיותה מלכתחילה, או לאי חוקיות אשר התגבשה במועד מאוחר יותר, כי אז מסורה הסמכות לדון בכך לביהמ"ש הגבוה לצדק.