החלטה בתיק בשא 1175/07

בין הצדדים נחתם הסכם ביום 20/11/2005 המתייחס לזכויות הצדדים באדמות בכפר מג'דל - שמס. (להלן ייקרא "ההסכם"). ההסכם מתייחס לזכויות הבנייה, של הצדדים, במקרקעין וכן לדרכי המעבר. מבלי לקבוע מסמרות בעניין אומר כי ניתן לראות בהסכם כהסכם שנועד להסדיר את ענייני החלוקה והשימוש במקרקעין. ראוי לציין כי הסכם זה הינו המשך להסכם ישן משנת 1985 (להלן ייקרא: "ההסכם הישן") אשר דן בחלוקת הזכויות במקרקעין ואשר אינו מהווה, בשלב זה, חלק מעילת התביעה. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, לפי האמור בכתב התביעה, עת המבקש עשה שימוש ייחודי בדרך המעבר ומנע בכך מהמשיבים את השימוש בדרך.

המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש, בה עתרו לסעדים הבאים: אכיפת חוזה, צו מניעה קבוע אשר יורה על המבקש להימנע מלחסום את דרך. המבקש הגיש בקשה (בש"א 1175/07) לדחיית התביעה על הסף; לטענתו מדובר בתביעה שעניינה שימוש וחזקה במקרקעין והסמכות העניינית, לדון בתביעה זו, מסורה לבית משפט השלום. המשיבים התנגדו לבקשה; לטענתם עילת התביעה מבוססת על ההסכם, המהווה חוזה מכר מקרקעין כאשר ההסכם שקדם להסכם זה, הוא ההסכם הישן, מהווה, הלכה למעשה, הסכם המאשר עסקת חליפין בין הצדדים, עסקה שבה אושרו בעלויות הצדדים במקרקעין נשוא התביעה. לטענת המשיבים המבקש השתלט על דרך מעבר ונטע בה עצים וכל זאת בניגוד להסכם לפיכך יש לראות בתביעה תביעה לאכיפת חוזה המכר וביצועו בעין כאשר הסמכות לדון בתביעה זו מסורה לבית משפט זה ולא לבית משפט השלום.

אינני רואה את פני הדברים עין בעין עם ב"כ המשיבים; גדרי סמכויותיהם של בתי המשפט נקבעים על פי הסעד הנתבע, בכתב התביעה ובהתאם לקבוע בהוראות סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (להלן ייקרא: "חוק בתי המשפט") סעיף 51(א)(3) לחוק קובע, את גדר סמכותו של בית משפט השלום, לדון בענייני מקרקעין כדלקמן:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר

חלוקתם, או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות

הכרוכות בהם, שעניינם חזקה או שימוש במטלטלין,

יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה..."

סעיף 40 לחוק קובע, את סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי, המוסמך לדון בתביעות שאינן בסמכותו של בית משפט השלום, כאשר שאלת תיחום הסמכות העינינית בנוגע לתביעות, בענייני מקרקעין, נבחנת לאורו של מבחן הסעד לפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. [על מבחן הסעד ראו בע"א 8130/01 - מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה. תק-על 2003(2), 1478 ,עמ' 1480 וכן רע"א 2996/06 - ישראל שלום נ' מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ . תק-על 2006(4), 518 ,עמ' 521 (להלן ייקרא "עניין מע"צ")].

על כן, יש לבחון את שאלת הסמכות העניינית, שהועלתה במקרה הנדון, על פי הסעדים להם עתרו המשיבים בכתב תביעתם; עיון בכתב התביעה מלמד על כך שסלע המחלוקת הינה דרך מעבר, הנמצאת בחלקתו של המבקש, והמהווה דרך מעבר למשיבים בדרכם לחלקותיהם. עניינה של דרך זו עלה בהסכם בין הצדדים ולפיו התחייב המבקש להותיר למשיבים דרך "ברוחב שני מטר". הסעד העיקרי בכתב התביעה הינו מתן אפשרות למשיבים לעשות שימוש בדרך המדוברת - שימוש עליו הסכימו הצדדים בהסכם. עינינו רואות כי הסכסוך בין הצדדים מעלה לדיון את שאלת השימוש בדרך וככזה דינו להתברר בבית משפט השלום. מבלי לקבוע מסמרות בעניין אומר כי אין זה מן הנמנע שבמהלך הדיון תעלה שאלת מעמדו ותוקפו של ההסכם הישן, אשר דן, ככל הנראה, בזכויות הבעלות של הצדדים, אך גם במקרה זה יהיה רשאי בית משפט השלום לדון בכל עניין כשאלה שבגררה בהתאם להוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

לסיום אבקש להביא את הערת בית המשפט העליון, כפי שנאמרה ברע"א 2996/06  בעניין מע"צ הנ"ל, המתאימה לענייננו ולפיה:

"... ועוד, יש להביט אל נושא זה במבט רחב. המגמה

בחקיקה ובשיפוט היתה ועודנה, מזה זמן, להעביר

סמכויות מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום.

ההבחנה בין שימוש וחזקה לבין בעלות במקרקעין,

שהיתה יסוד מוסד בדיני המקרקעין לאורך עשרות

שנים (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)),

הלכה ונעשתה - כך נראה - אנכרוניסטית יותר ויותר.

            במסגרת המהלך הכללי להרחבת סמכויותיו של בית משפט

השלום, היה מקום מכבר כי דבר זה ישתנה, וכך סברו רבים