החלטה בתיק בשא 1158/08

המבקשת עותרת לקבוע, כי בקשת רשות הערעור מטעמה, הוגשה במועד. לחלופין, עותרת המבקשת להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור בשמונה ימים, עד למועד הגשתה בפועל.

בקשת רשות הערעור נסבה על החלטתה של כב' השופטת חנה ינון בבית משפט השלום בתל אביב, לחתום על הפסיקתא שהוגשה מטעם המשיב, שבמסגרתה, בין היתר, נקבע כי על המבקשת לשלם סכום של 30,000 ש"ח (נספח א' לבקשת רשות הערעור).  

הפסיקתא ניתנה לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם גישור (נספח ט' לבקשת רשות הערעור).

בבקשה הנוכחית, טוענת המבקשת כי רק ביום 18/3/07 היא קיבלה את החלטת בית המשפט בדבר קיומה של פסיקתא חתומה בתיק, ובעקבות כך, עמדה בפניה האפשרות להגיש בקשה לביטול ההחלטה, עד ליום 18/4/07. לטענתה, בפועל, הבקשה לביטול הוגשה ביום 16/4/07.

המבקשת טוענת, כי בניגוד לטענת המשיב בתגובה לבקשת רשות הערעור, היא לא קראה את ההחלטה במחשב.

לטענת המבקשת, ביום 27/5/07 התקבלה אצלה ההחלטה בבקשה לביטול החלטה, בה נאמר- "אביע תמיהתי על הסדר פשרה המנוסח בבהירות אשר יש לקיימו כפשוטו בלא להערים על הצדדים קשיים לריק ובלא להפנות לבהמ"ש בקשות המכשילות את קיומו". לטענתה, לאור חוסר הבהירות והסתירה בין אותה החלטה לבין ההחלטה בבקשה לעיכוב הליכים עד למתן החלטה, היא הגישה ביום 28/5/07 בקשה לעיון מחדש בהחלטות, ובית המשפט קמא הורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל עד למתן החלטה בבקשה העיקרית, בהחלטתו מיום 28/5/07 (ההחלטות השונות צורפו כנספח ב' לבקשה).

המבקשת טוענת, כי משלא נדחתה בקשתה לעיון מחדש, והתקבלה בקשתה לעיכוב הליכים, הרי שהיא לא ראתה סיבה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט קמא, שעדיין מונחות בפניו. נראה שבסופו של דבר, הבקשה לעיון מחדש נדחתה בהחלטה מיום 1/7/07 (שעותק ממנה לא צורף לבקשה), ולמעשה, המבקשת הגישה את בקשת רשות הערעור ארבעה ימים לאחר מכן.

המבקשת טוענת, כי היא הגישה את בקשת רשות הערעור סמוך לאחר מתן ההחלטה הסופית המכריעה בבקשות השונות שניצבו בפני בית המשפט קמא, כך שהיא כלל לא חרגה מפרק הזמן המוקצב לכך. המבקשת טוענת, כי לכל היותר, היא איחרה בשמונה ימים בהגשת בקשת רשות הערעור (וזאת בהתחשב בכך שההחלטה בבקשה לביטול החלטה נמסרה לה ביום 27/5/07). 

המשיב טוען בתגובתו, כי החלטת בית המשפט קמא, שחייבה את המבקשת בתשלום סכום של 30,000 ש"ח ניתנה ביום 1/2/07, כך שהמועד להגשת בקשה לביטול או בקשת רשות ערעור חלף ביום 4/3/07. אלא שהבקשה לביטול החלטה הוגשה לבית המשפט קמא רק ביום 16/4/07, למעלה מ-75 יום לאחר מועד מתן ההחלטה, וזאת ללא כל הסבר או בקשה להארכת מועד (המשיב צירף כנספח א' לתגובתו את העתק ההחלטה מיום 1/2/07). בנוסף, טוען המשיב, כי מאחר שההחלטה בבקשה לביטול החלטה התקבלה אצל המבקשת ביום 27/5/07, הרי שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חל ב-27/6/07, והגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה אין משמעה הארכת מועדים אוטומטית.

בתשובתה לתגובה מפנה המבקשת לכך שההחלטה נשואת בקשת רשות הערעור ניתנה במעמד צד אחד, וסיכויי הערעור גבוהים. בנוסף, טוענת המבקשת כי על פי הפסיקה, הליך תלוי ועומד מצדיק מתן הארכת מועד להגשת ערעור.

מבחינה פורמלית, הרלוונטיות היחידה לעניין מניין הימים היא מועד ההמצאה כדין, ובאין המצאה כדין, לא מתחיל מניין הימים. עם זאת, במשך השנים הוגמש עיקרון זה. בשלב ראשון, נקבע כי המצאה כדין היא הכלל, אך ידיעת בעל דין עשויה להיחשב כמועד לתחילת מניין הימים בנסיבות מיוחדות של השתק, ובייחוד כאשר בעל הדין לא רק ידע על פסק הדין אלא גם פעל לפיו, ולאחר מכן טען כי פסק הדין לא הומצא לו במועד. בהמשך, חלה הגמשה נוספת בגישה הפורמלית שדורשת המצאה כדין, והנטייה היא, להכיר בידיעת בעל דין אודות פסק דין שניתן כנגדו כמתחילה את מניין הימים. אלא שגם בהתאם לגישה זו, יש להראות כי התקיימה ידיעה בפועל ושל מלוא הפרטים הרלוונטיים, ולא רק ידיעה בכוח או ידיעה חלקית ומקוטעת.  כאשר מתעורר ספק כלשהו בשאלת ידיעת בעל הדין, הרי שאין להתבסס עליה ויש למנות את המועדים מעת ההמצאה כדין (ה"התפתחויות" השונות בגישת הפסיקה בעניין הובאו בהרחבה ברע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8/7/07); ראו גם בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (13/11/07) וגם בש"א 6638/07 פייביש נ' PUMA   (1/11/07)).

בענייננו, המבקשת טוענת, כי רק ביום 18/3/07 נודע לה על קיומה של הפסיקתא, ובעקבותיה היא הגישה בקשה לביטול החלטה ביום 16/4/07. בנסיבות העניין, אין שום אינדיקציה ממשית לכך שהמבקשת היתה מודעת להחלטה מיום 1/2/07 (אם כי אין גם אינדיקציה הפוכה), ולכן אין מקום להחיל את כלל הידיעה ולקבוע, שפרק הזמן להגשת בקשה לביטול או להגשת ערעור, מוקצב החל ממועד זה.

כידוע, הארכת מועד שנקבע בחיקוק, מותנה בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו, הנבחנים בכל מקרה על פי נסיבותיו, תוך בחינת מכלול שיקולים כגון- משך האיחור, מועד נקיטת ההליך הערעורי, הסתמכות בעל הדין שכנגד וסיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי (בש"א 9270/07 ת.ג.י. בע"מ נ' עיריית באר שבע (29/11/07)).

בנסיבות מסויימות, קיימת הצדקה להארכת מועד נוכח קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין, גם אם מדובר בהליך שנדון בפני ערכאה אחרת. הסיבה לכך היא, שישנם מקרים בהם ההכרעה בהליך התלוי ועומד עשוייה לייתר את עצם הגשת הערעור או להשפיע באופן ממשי על אופן בירור, כך שהארכת המועד צפויה להיטיב גם עם בעל הדין שכנגד.  עם זאת, זוהי אינה הצדקה מוחלטת, וקיימת חשיבות לסוג ההליך התלוי ועומד, לדרך בירורו ולקשר בינו לבין ההליך הערעורי.  ככל שמדובר בהליך שההכרעה בו מהותית יותר לנשוא הערעור ומשליכה באופן ממשי על עצם הצורך בו, בהכרעה בו או בהיקפו, כך תגבר עוצמתו של הטעם להארכת מועד, בבחינת טעם מיוחד. בנוסף, קיימת חשיבות גם לסיכויי ההליך הערעורי ולמסגרת הזמן בה יוכרע- ככל שסיכויי ההליך הערעורי גבוהים יותר ומסגרת הזמן קצרה יותר- כך תגבר הנטייה ליתן הארכת מועד עקב ההליך התלוי ועומד במקביל (ע"א 9984/04). 

בהעדר אינדיקציה, כאמור, לידיעת המבקשת בדבר קיומה של ההחלטה מיום 1/2/07, לא ניתן לקבוע כי הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה תוך חריגה ממסגרת הזמן של 30 הימים, הקצובה לכך בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, ולאור מהות החיוב בפסיקתא, עליו נסבה בקשת רשות הערעור, הרי שהבקשה לביטול, שהיתה תלויה ועומדת, גיבשה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. כאמור, לאחר דחיית הבקשה לביטול, הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש. אמנם, הנסיבות המצדיקות בקשה לעיון חוזר הן נדירות (בר"ע (מחוזי ת"א) 2309/06 צח נ' אבידור נכסים בע"מ (6/3/07)), אך המבקשת הצביעה על חוסר אחידות לכאורי בין דחיית הבקשה לביטול החלטה לבין החלטת הביניים בבקשה לעיכוב ביצוע, שעל פני הדברים, ייתכן שהקים יסוד לעצם הגשת הבקשה לעיון חוזר.

אין בכוונתי לדון לעומק באופן התנהלותה הדיונית של המבקשת, אך מה שברור הוא, שהמבקשת נקטה בבית המשפט קמא בהליכים שונים, שכולם יצאו כנגד חיובה השנוי במחלוקת במסגרת הפסיקתא, ולכן כולם קשורים לסוגיה שביסוד בקשת רשות הערעור.  בנסיבות העניין, הליכים אלה, המהווים "הליכים תלויים ועומדים" ביחס לבקשת רשות הערעור, מגבשים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לכך מתווספת העובדה, שהדיון בבקשת רשות הערעור עתיד, ככל הנראה, להתמקד בשאלת אופן הפרשנות הראוי של הסכם הגישור והנסיבות השונות שלאחריו, ובהתאם לכך  ייקבע תוכנה הראוי של הפסיקתא. הדיון בסוגיות אלה אינו צפוי להתמשך יתר על המידה ומנגד, לא התרשמתי כי סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל כה קלושים.

לאור זאת, הבקשה מתקבלת, באופן זה, שאני קובע כי הבקשות השונות שהוגשו בבית המשפט קמא מצדיקות מתן הארכת מועד, באופן רטרואקטיבי, ומתיר את הגשת בקשת רשות הערעור כמבוקש. הוצאות ההליך תלקחנה בחשבון בפסק הדין.

ניתנה היום כ' ב אדר א, תשס"ח (26 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.