החלטה בתיק בשא 10810/07

1.         בפני בקשה להורות למשיב להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), להבטחת תשלום הוצאות המבקשת , אם תדחה התביעה.

2.         התובע מתגורר בשכונת זיתון בעיר עזה. לטענתו ביום 11/5/04, בעת שעבד במוסך ששייך לו, נורה טיל ממסוק צה"ל, ופגע בו באורח קשה. המבקשת טוענת, בין היתר, כי נזקי התובע נגרמו במהלך ותוך כדי מבצע "פרשי הפלדה" שנעשה בעזה במטרה למגר את ירי הקסאם, וכי מדובר בפעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק (סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב 1952).

3.         בקשתה זו נסמכת על היות המשיב תושב "חו"ל"-תושב המתגורר מחוץ לאזור השיפוט של מדינת ישראל. המבקשת טוענת כי אין כיום אפשרות לאכוף בשטחי הרשות, פסקי דין שניתנו ע"י בית משפט בישראל (צורפה בענין זה תעודת עובד ציבור), ומכאן הצורך, לשיטתה, בהטלת ערובה, שאחרת גביית הוצאות, אם תפסקנה, תהיה בלתי אפשרית.

4.         ב"כ המשיב טוען בתגובתו כי לאור מצבו הכלכלי של המשיב-הטלת ערובה משמעה סגירת שערי בית המשפט בפניו, וכי זו, למעשה, מטרת הגשת הבקשה ע"י המבקשת. לתגובתו צורף תצהיר מטעם המשיב ממנו עולה כי המשיב אינו עובד (בשל הפציעה), וכי הוא ומשפחתו מתקיימים מתרומות עמותות צדקה ותמיכת משרד הרווחה. כן טוען ב"כ המשיב בתגובתו, כי סיכוי התביעה טובים וכי לא בכדי לא התייחסה המבקשת לנושא זה בבקשתה, על אף שחומר הראיות והמידע הרלבנטי לאופן קרות הארוע נמצא בידה והיא היתה יכולה לעשות כן.

דיון:

5.         ההסדרים המאפשרים לחייב תובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם תדחה תביעתו, מבחינים בין תובע יחיד-בשר ודם, לבין תובע שהוא חברה. ההסדר בענין תובע יחיד מותווה בתקנה 519 לתקנות. תקנה 519 מאפשרת לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאות הנתבע "הנגרר" להליך משפטי, שכרוך בהוצאות רבות, לבין זכותו של התובע להתדיין.

6.         הלכה פסוקה היא כי במקרה של תובע יחיד נוטה נקודת האיזון לטובתו של התובע:

"אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט לבעלי אמצעים, ועל כן, שומא על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט". ע.א 2877/92 אלטיף נ' מורשת בנימין פ"ד מ"ז (3) 846, בעמ' 850.

נקודת המוצא היא שאין בית המשפט מחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד.

            ראה: ע.א. 544/89 אויקל נ' מפעלי מתכת פ"ד מ"ד (1) 647.

7.         זכות הגישה לבית המשפט הוכרה כזכות יסוד: "הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה....... זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי", בר"ע 2146/04, מ"י נ' עזבון באסל , ומכאן שהשימוש בתקנה 519 צריך שיעשה בצמצום ובמקרים חריגים בלבד.

            ראה עוד לענין זכות הגישה כזכות יסוד את פסקי הדין הבאים: ע.א 733/95 ארפל נ' כליל תעשיות פ"ד נא 577.

באותם מקרים חריגים בהם נעשה בה שימוש בתקנה 519, אזי, יש לתת משקל ראוי לזכות הגישה לבית המשפט, בקביעת גובה הערובה . ראה: 6857/00 רוטה נ' מרק נצבייט פ"ד נד(4) 707.

8.         ואולם, אל מול זכות הגישה לבית המשפט עומד הצורך להגן במקרים מסויימים על זכותו של הנתבע שלא יצא עם "חור בכיסו" אם תדחה התביעה נגדו. על בסיס צורך זה נפסק כי נימוק מספיק לחיוב בערובה הוא מצב שבו מתגורר תובע מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו (זאת כמובן כשאין בידי התובע להצביע על נכסים בארץ מהם ניתן להפרע).

ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהד' שביעית-1995 עמ' 900.

            וכן: רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

            רע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' סלקום (לא פורסם).

            הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך הענין, לתובע המתגורר בחו"ל. ראה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון באסל.

9.         יחד עם זאת חובה על בית המשפט לשקול שיקולים רלבנטיים נוספים ע"פ נסיבות המקרה . בת.א. 416/00 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' מוראד פואז מונה כב' הש' עמית רשימה של שיקולים שעל בית המשפט לשים כנגד עיניו בבואו להחליט בענין הפקדת ערובה וגובהה.