החלטה בתיק בשא 1080/06

בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט

1.         ביתם של המבקשים מצוי בשכנות לחלקת קרקע פלונית שבבעלות המשיבים 1-3 ('המשיבים'). במקום היה מבנה כלשהו, שנבנה בשנות השמונים למאה החולפת. בשנות התשעים ביקשו המשיבים להוסיף ולבנות במקום, באופן שסופו של דבר יעמוד על תלו מבנה בן ארבע קומות. לשם כך הם קיבלו היתר בניה מאת המשיבה 4 ('הועדה המקומית'). הם ייעדו את המבנה, כי ישמש מכללה.

2.         המבקש 2 ('המבקש') ניהל בשעתו מאבק נגד יזמתם זו של המשיבים. במסגרת מאבק זה הוא הגיש, בשנת 1996, עתירה מינהלית (שקיבלה מספר כ'המרצת פתיחה', ובה ניתן פסק דין, שאכיפתו היא נושא הבקשה הנוכחית), שהופנתה נגד הועדה המקומית ונגד המשיבים (ואדם נוסף), ובה תקף את חוקיות ההיתר ואת הבניה הנעשית על פיו. במרכז מאבקו עמדה הטענה, כי ההיתר אינו עונה על הוראות דיני התכנון שעניינם מספר מקומות חניה מינימאלי במבנה. על פי היתר הבניה עמדו לקום מקומות חניה, במספר הנופל מזה הנדרש - לשיטת המבקש - בדין, לפי שטחו של המבנה המוקם (26 מקומות חניה לכל הפחות). מכאן טענתו הראשית בעתירתו דאז, לפיה ההיתר אינו בר תוקף, משמע בטל. לחילופין הוא שטח שורה של טענות, שעניינן אכיפת תנאים שנקבעו בהיתר הבניה, ככל שהדברים נוגעים להכשרת מקומות חניה.

3.         בישיבה מיום 13.1.1998 (בפני כב' השופט א' אסא ז"ל) הגיעו בעלי הדין לידי הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובו הסכימו, בין היתר:

'שטח החניה שמאחורי הבנין... יוכשר לשטח חניה תקני ל-26 מכוניות לפחות תוך 60 יום'.

            שאר תנאים בהסכם/פסק-הדין קבעו, כי במקום יפעל פקח מטעם המשיבים שיפקח על החניה, המשיבים יציבו שלטים שיאסרו על באי המכללה לחנות אצל בית המבקש, וכיו"ב.

4.         בהערת אגב נציין, למען שלמות התמונה, כי שני המבקשים נשואים זל"ז ומתגוררים, שניהם, בבית הנ"ל בשכנות למשיבים. את העתירה הגיש, בשעתו, המבקש לבדו, משום מה. עתה מופיעים שניהם כמבקשים בבקשה, אף שהמבקשת 2 לא היתה צד להליך המקורי, ומכאן שאינה צד לפסק הדין. את צירופה לבקשה מסביר המבקש בכך, שלפני כשנתיים היא רכשה ממנו את הבית הנ"ל, ומכאן עניינה בהליך הנוכחי.

5.         המכללה שניהלו המשיבים במבנה חדלה לפעול כעבור מספר שנים. ביום 28.6.2005 פנו המבקשים בבקשה (ראשונה) לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ובה טענו, כי פסק הדין משנת 1998 נתקיים 'פחות או יותר - עד לפני זמן קצר', שאז גילו המבקשים, כי המשיבים החלו מבצעים עבודות בניה במבנה ובשטח החניה. המבקשים סברו, כי הבניה נעשית תוך הפרתו של פסק הדין. מכאן באה בקשתם, ובה ביקשו לאכוף את פסק הדין על המשיבים.

6.         בישיבת יום 30.6.2005 הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה (בש"א 2209/05), וכך נאמר בה:

'הגענו לידי הסכמה, בגידרה מצהירים המשיבים, כי הם מבצעים עבודות בניה בהתאם להיתר מס' 5597, שהעתק ממנו יוגש לבית המשפט עד יום 12.7.2005, ובכלל זה - ההיתר והגרמושקה. ובהתאם לכך מוסכם, כי אין הפרה לאמור בסעיף 1 לפסק הדין מיום 13.01.1998 שניתן בהסכמה בידי השופט המנוח אסא ז"ל.'

7.         מדברים אלה עולה, כי בעלי הדין הסכימו באותה ישיבה מחודש יוני אשתקד, כי בעשותם את הבניה לפי היתר מס' 5597 הנ"ל ייראו המשיבים כמי שמקיימים אחר פסק הדין משנת 1998. והנה ביום 9.1.2006 שבו המבקשים ופנו לבית המשפט בבקשה נוספת לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט ובה הם טוענים כך (ס' 10 לבקשה):

'מהתבוננות בנעשה בפועל התרשם המבקש כי אין הבניה של המשיבים בפועל תואמת את פסק דינו של כב' השופט אסא בתיק העיקרי ואפילו לא את ההיתר הנ"ל.'

על מנת לוודא, כי התרשמותו היא התרשמות של אמת, שכר המבקש שירותים של מהנדס (יוסף מרג'יה), שאישר באוזניו, כי הסדרת החניה כפי שהיא נעשית עתה אינה הולמת את האמור בפסק הדין משנת 1998, כמו שאינה מקיימת אחר תנאי ההיתר.

8.         המשיבים נתנו את תגובתם לבקשה, כשהם מעלים טענות מטענות שונות לשם הדיפתה, מקצתן טענות שעניינן מעמדם של המבקשים, שיהוי בהגשת הבקשה וכד', ומקצתן טענות לגופה של מחלוקת, כגון שהבניה נעשית לפי היתר הבניה ובלא כל סטיה הימנו, וכי מספר מקומות החניה עומד בתנאי פסק הדין משנת 1998.

9.         בבקשה לא ראיתי כל ממש, וטעמים רבים מוליכים אותי למסקנה זו. ראש לכל יש לומר, כי המבקשים מתעלמים בבקשתם מהשלכתה של ההסכמה מאשתקד - על פסק הדין משנת 1998. הסכמה זו שינתה את פסק הדין. רצו בעלי הדין לומר באותה הסכמה, כי אם המשיבים יבנו את המבנה (שעל בנייתו הם עמלים עתה) בהתאם להיתר הבניה (שנזכר באותה הסכמה), כי אז יש לראותם כמי שמקיימים אחר פסק הדין משנת 1998. יוצא איפוא, טענת המבקשים לפיה הבניה אינה הולמת את שנפסק בשנת 1998 אינה למן העניין עוד. השאלה החשובה היא, האם המשיבים הולכים בתלם שהיתווה להם היתר הבניה שנזכר בהסכמה משנת 2005.

10.        מכאן אנו באים - אם כך - לשאלה, האם המשיבים אמנם בונים את שהם בונים - לפי ההסכמה משנת 2005, משמע לפי היתר הבניה. המהנדס מטעם המבקשים ביקש לשכנע, כי הבניה אינה נעשית לפי ההיתר, כך הוא מצא בביקורו באתר. המשיבים כופרים מכל וכל בטענה זו של המהנדס. הם טוענים, כי הם מדקדקים אחר הוראות ההיתר, בבניה שבעיצומה הם מצויים. הם מוסיפים עוד, כי נציגי הוועדה המקומית ביקרו לא אחת באתר הבניה ונוכחו לראות, כי תנאי ההיתר אכן מתקיימים.

11.        על מנת להבין את מהותה של מחלוקת זו שנפלה בין בעלי הדין נזכיר, כי אנו מדברים על בניה של חניון בן שני מפלסים, ולבניה זו (בין היתר) קיבלו המשיבים היתר בניה כדין. המבקשים סבורים, כי המשיבים בחרו לבנות רק מפלס אחד מבין השניים המופיעים בהיתר הבניה, ובכך חרגו מן ההיתר, ולכן הם עתידים לבנות מקומות חניה במספר הנופל מ-26, הוא מספר מקומות החניה שהוסכם עליו בשנת 1998.

12.        בטרם ניזקק לשאלה גופה, משמע האם עלה בידי המבקשים לשכנע בדבר הפרתו של פסק הדין נזכיר, כי אף שאנו מדברים בהליך אזרחי, רואים אותו כהליך בעל אופי פלילי (ראו דרך משל: ע"פ 514/77 חסיד נ' הוצאת ספרים פרדס ישראל בע"מ, פ"ד כא(1), 607), ומכאן מידת ההוכחה הנדרשת מן המבקש. הדברים באו לידי ביטוי בע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ ואח' נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1), 661, 668, כך:

'יש לזכור כי מדובר בהליך בעל אוריינטציה פלילית... ואף שרמת ההוכחה הנדרשת לצורך חיוב לפי פקודת הביזיון טרם נתבררה בבית משפט זה, מקובל לחשוב כי היא גבוהה מזו הנדרשת בהליך האזרחי (ראו: א. הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות (תשכ"ה), 295).'