החלטה בתיק בשא 10667/05

1.         הצדדים הביאו את ריבם בפני הבורר עו"ד סולי וואנו. ב "פסק בוררות חלקי" שניתן ביום 16/7/04 ובהשלמה שניתנו לפסק ביום 7/4/05 הכריע הבורר בסכסוך שהובא בפניו.

המשיבים דכאן הגישו לבית משפט זה בקשה לביטול פסק הבורר (תיק אזרחי 563/05).

בבקשה שלפני (בש"א 10667/05) עותרת המבקשת (המשיבה בתיק אזרחי 563/05) לכך שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק") ויחייב את המשיבים דכאן להפקיד ערובה על סך של 750,000 ש"ח "לשם הבטחת ביצועו של פסק הבורר (...)" נשוא הבקשה שבתיק אזרחי 563/05.

2.         טענות המבקשת

א.         בקשתה של המבקשת נתמכה בתצהירו של מר אבי רם, מנהל המבקשת.

ב.         המבקשת, באמצעות באי כוחה המלומדים עוה"ד יוסף ליבנה ודורון ליברט, טענה כי על פי פסק הבורר חוייבו המשיבים לשלם לה סך של 600,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק וכן סך של 60,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק בגין שכ"ט עו"ד, המסתכמים, נכון למועד הגשת הבקשה לבית המשפט (25/7/05), בסך של 697,609 ש"ח. המבקשת הוסיפה וטענה  כי עוד נקבע בפסק הבורר "כי המבנה נשוא המחלוקת ירשם כבית משותף, חלקו על שם המבקשת וחלקו על שם המשיבים".

ג.          המבקשת ציינה כי המשיבים הגישו בשעתם בקשה לביטול פסק הבורר (תיק אזרחי 850/04). בקשה זו נדונה בפני כב' השופטת וסרקרוג. המבקשת טענה כי עיקר טענותיהם של המשיבים נדחו וכי הבקשה התקבלה אך לגבי העילה שעל פיה הבורר לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו. כב' השופטת וסרקרוג החליטה כי הנושא דורש השלמה אך אין הוא מקים עילה לביטול פסק הבורר.

בעקבות כך נתן הבורר את פסקו המשלים ביום 7/4/05, כמצוות בית המשפט.

ד.         המבקשת טענה כי המשיבים לא הסתפקו בבקשתם הראשונה לביטול פסק הבורר והגישו גם את הבקשה לביטול שבתיק אזרחי 563/05 "חרף העובדה שבית משפט זה כבר דחה את טיעוניהם. בכך מנסים המשיבים, בדרך לא דרך, לערער על פסק דינו של בית משפט זה בפני בית משפט נכבד זה עצמו וכן על פסק הבורר".

המבקשת טענה כי המשיבים עושים שימוש לרעה בהליכי בית המשפט "במטרה לאיין את פסק הבורר". בין היתר טענה המבקשת כי הטענות שהעלו המשיבים בהליך הנוכחי של בקשה לביטול פסק הבורר כבר נדונו והוכרעו ע"י כב' השופטת וסרקרוג ועל כן סיכויי הבקשה הנוכחית להתקבל "אפסיים".

ה.         המבקשת טענה כי הסעדים המנויים בסעיף 29 לחוק נועדו להבטיח שפסק הבוררות יבוצע לכשיאושר ע"י בית המשפט וכי נחיצותם של הסעדים האמורים הוא בגישור על הפער שבין מועד מתן פסק הבוררות לבין אישורו ע"י בית המשפט.

ו.          המבקשת טענה כי "המשיבים השכירו חלקים במבנה נשוא הסכסוך והעבירו את החזקה בהם לצדדים שלישיים ופועל יוצא מכך הוא כי יקשה עד מאוד על המבקשת למשש את זכותם על פי פסק הבורר ע"י מימוש הנכס".

            המבקשת הוסיפה וטענה כי "המשיבים אף ניסו למכור את זכויותיהם, כפי שנקבעו בפסק הבורר, במבנה ו/או חלקם לצדדים שלישיים ועל כן אין לה למבקשת, והיא עשויה למצוא עצמה במצב בו אף לא יהיה לה, מקור להפרע ממנו את המגיע לה על פי פסק הבורר ופסק דינו של בית משפט נכבד זה".

ז.          המבקשת הדגישה כי בעוד שהיא עצמה מסרה יפויי כוח בלתי חוזר לביצוע חיוביה על פי פסק הבורר לטובת המשיבים, אלה לא עשו כן בקשר עם חיובם בפיצויים והם נוקטים בכל צעד אפשרי על מנת שלא למלא אחר חיוביהם.

3.         טענות המשיבים

א.         המשיבים באמצעות בא כוחם המלומד, עו"ד אלי שחף, ביקשו לדחות את הבקשה.

            תגובתם של המשיבים נתמכה בתצהירו של המשיב מס' 1.

ב.         המשיבים טענו כי עד היום, למרות שחלפו 16 שנים למן חתימת חוזה הקומבינציה בין הצדדים, ולמרות שלטענתם הם קיימו את כל התחייבויותיהם על פי ההסכם, הזכויות בנכס לא נרשמו על שמם ואף לא נרשם בית משותף.

            המשיבים הוסיפו וטענו כי אין מחלוקת על כך שהם קיימו את חלקם על פי הסכם הקומבינציה, סיימו את בניית המבנה ומסרו את חלקה של המבקשת לידיה.