החלטה בתיק בשא 10519/07

1.         בפני בקשה למתן רשות להתגונן.

2.         המשיב, שהינו תאגיד בנקאי, הגיש כנגד המבקשים תביעה כספית על סך של 63,884 ש"ח בגין חובם כלפיו. כתב התביעה, על נספחיו, מפרט את חובם של המבקשים והבסיס לחוב, כמפורט להלן:

א.         ביום 23/5/2006 נתן המשיב למבקשים הלוואה בסך של 30,000 ש"ח, על פי התנאים הכלליים המפורטים בהסכם בין הצדדים.

            המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי המשיב ויתרת ההלוואה, נכון ליום 28/3/2007, עמדה על סך של 32,739 ש"ח.

ב.         ביום 13/10/2006 נתן המשיב למבקשים הלוואה באשראי ישיר בסך של 12,000 ש"ח.

            המבקשים חייבים לתובע סך של 11,989 ש"ח, נכון ליום 28/3/2007, בגין ההלוואה הנ"ל.

ג.          בנוסף, חייבים המבקשים לתובע סך של 19,155 ש"ח, נכון ליום 12/4/2007, בגין יתרת החובה בחשבון העו"ש שלהם.

3.         המבקשים הגישו, כל אחד בנפרד, בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת הדיון שנערך בפני אוחד הדיון בשתי הבקשות.

4.         הכרעה בבקשות המבקשים תעשה לאור ההלכות שנקבעו בפסיקה לעניין הליך סדר הדין המקוצר. הלכה היא כי מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675, ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ  (מאגר נבו)). לפיכך, נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

5.         עוד נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, נדרש ממבקש הרשות להגן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400). המבקש רשות להתגונן נדרש להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש תצהירו, ורק הוא, גם כתב הגנה בתיק (ראה ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721).

6.         המבקש מס' 1 (להלן "המבקש") העלה בתצהירו, אשר צורף לבקשה למתן רשות להתגונן, טענות כמפורט להלן:

א.         המבקשים נמצאים בהליכי גירושין ועל פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתמ"ש 30323/06, מיום 10/12/2006, שאשר את הסכמות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מאותו יום, הרי שעל הצדדים לפעול במשותף לסגירת החשבון וכיסוי יתרת החובה וההלוואות הרובצות על החשבון.

ב.         על מנת להקטין את נזקיו ומתוך רצון לקיים את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, פנה המבקש למשיב וביקש לשלם את חלקו בחוב. המשיב הציע למבקש לפתוח חשבון חדש באותו סניף, ליטול הלוואה נוספת ולפרוע את מחצית החוב, עד לסך של 64,000 ש"ח. לטענת המבקש, מאז ועד היום הוא משלם את תשלומי ההלוואה הנ"ל מידי חודש ולטענתו, יש בכך כדי לסלק את חובו כלפי המשיב.

            המבקש תיבל תצהירו במרכאות שעיטרו את אמירותיו וטען לחוסר תום לב מצד המשיב בהגישו את התביעה נגדו.

7.         במהלך הדיון שהתקיים בפני נחקר המבקש קצרות על תצהירו. במהלך חקירתו הנגדית הוצג בפני המבקש מכתבו של בא כוחו מיום 27/2/2007 (מש/2), במסגרתו אישר הנ"ל במפורש, כי המבקש "מודע ומבין שהסכמת הבנק לכיסוי מחצית החוב אין בה ויתור ו/או ביטול זכות הבנק להגיש תביעה נגד אשתו לימור והן כנגדו בגין יתרת החוב". מכתב זה מאיין למעשה את כל טענות המבקש כנגד המשיב, לרבות הטענות הנוגעות לחוסר תום לב, כביכול, בהגשת התביעה.

8.         בהמשך החקירה הנגדית טען המבקש כי אינו פורע את המחצית השנייה של החוב, מאחר ומדובר בחשבון משותף ועל המבקשת מס' 2 לשלם את החלק שלה. טענה זו באה לידי ביטוי גם בתצהירו, בדרך זו או אחרת, ואין מקום לקבלה.

            החשבון נשוא התביעה הינו חשבון משותף והשותפים לחשבון חבים כלפי המשיב לשלם את יתרות החובה שבו, ביחד ולחוד. ההסכם שנכרת בין המבקשים ואושר בפסק דינו של  בית המשפט לענייני משפחה, נוגע ליחסים שבין המבקשים בלבד אולם, אין בהסכם ובפסק הדין הנ"ל, כדי לפגוע בזכויותיו של המשיב כלפי כל אחד מהמבקשים. שכן, המשיב לא היה צד להליך בבית המשפט לענייני משפחה ולפסק הדין אין תחולה לגביו.

9.         אם לא די בכך, הרי שבחלקה האחרון של חקירתו הנגדית, קרסה לחלוטין הגנתו של המבקש, באשר הנ"ל אשר שביקש מהמשיב לפרוע מחצית מהחוב ומסר לו שאין ביכולתו לפרוע במזומן את החוב ולכן, העמיד לו המשיב הלוואה שהועברה לכיסוי מחצית מהחוב בחשבון המשותף. המבקש אשר, בצורה מפורשת, כי לא היה פסול כלשהו בהתנהגות המשיב וכי ההלוואה נלקחה לצורך כיסוי מחצית מהחוב. בחקירתו החוזרת, חזר והודה המבקש בגובה החוב נשוא התביעה.

10.        המבקש לא העלה טענת הגנה כלשהי, ולו לכאורה, כנגד התביעה ולפיכך, אין מקום ליתן לו רשות להתגונן מפניה.