החלטה בתיק בשא 10284/04

בפני ערעור על החלטת הנאמן - עוה"ד נעם פלד מיום 6/6/04, לפיה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעמו (ראה נספח א' לבקשה).

טענות המבקש

ביום 27/3/01 הגיש הבנק לבימ"ש השלום בחיפה במסגרת ת.א. 7881/01 תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, ע"ס 826,773.01 ש"ח (להלן: "התביעה") כנגד חברת חפר אביב בע"מ (להלן: "החברה"), המשיב 1 ושני נתבעים נוספים, וזאת מכח ערבותם של המשיב 1 והנתבעים הנוספים להבטחת חובות החברה לבנק ופרעונם (ראה נספח ב' לבקשה).

המשיב 1 הגיש לבימ"ש השלום בחיפה בקשת רשות להתגונן מפני התביעה.

ביום 20/1/02 ניתן כנגד המשיב 1, בהסכמה, פסק דין חלקי ע"ס 70,000 ש"ח ע"י כב' הרשמת ש' פומרנץ. בפסה"ד החלקי הוסכם, גם כן, על אופן פרעונו ותשלומו. באשר ליתרת סכום התביעה, ניתנה למשיב 1, בהסכמת הבנק, רשות להתגונן (ראה נספח ג' לבקשה).

המשיב 1 לא מילא אחר הסכמת הצדדים כאמור, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, בכל הנוגע לפרעונו. הוא חדל לשלם התשלומים החודשיים כפי שנקבעו בפסה"ד.

ביום 4/7/02 ניתן כנגד המשיב 1 במסגרת תיק פש"ר 289/02 ביהמ"ש המחוזי בחיפה, צו לכינוס נכסים (להלן: "צו הכינוס").

ביום 27/8/02 הוכנה על ידי הבנק תביעת חוב (ראה נספח ד' לבקשה). לטענת המבקש עקב טעות משרדית שארעה בתום לב במשרד ב"כ הבנק לא נשלחה תביעת החוב לכונ"ר. לטענת הבנק הוא אינו יכול לעמוד באופן מלא על הסיבות שהובילו לטעות האמורה, אך לא מן הנמנע שהטעות נבעה עקב טיפול במקביל במספר תביעות החוב שהוגשו מטעם הבנק כנגד הנתבעים הנוספים.

ביום 6/2/03 קיבל הבנק הודעה מטעם הכונ"ר בדבר קיום אסיפת נושים בעניינה של הצעת פשרה להסדר שהוגשה מטעם החייב. הודעה זו, שנשלחה לאחר חלוף 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס, נשלחה לב"כ הבנק תוך התייחסות אל הבנק כאל "נושה" (ראה נספח ה' לבקשה).

ביום 14/2/03 שלח הבנק לכונ"ר הודעה בדבר התנגדותו להצעת הפשרה.

ביום 5/3/03 התקיימה אסיפת נושים. רק במועד הישיבה הנ"ל נודע למבקש כי לא הוגשה מטעמו תביעת חוב. בשלב זה נתגלתה לבנק הטעות והוגשה בקשה להארכת מועד.

ביום 6/6/04 דחה הנאמן את בקשת המבקש להארכת מועד.

עוד הוסיף וציין הבנק כי אי הגשת תביעת החוב מטעמו, נבעה, מטעות בתום לב.

הבנק מבקש להסתמך על פס"ד של בימ"ש עליון שם נאמר:

"אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד. לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה... כל מקרה ונסיבותיו" (רע"א 9073/01 - יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות; תק-על 2002(1), 746 ,עמ' 747).

על כן ולאור כל האמור לעיל עותר הבנק להורות על ביטול החלטת הנאמן ולהורות על הארכת המועד להגשת תביעת החוב.

תגובת הנאמן

תגובת הנאמן מתבססת על הוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] - התש"ם - 1980 הקובע:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע".

לטענת הנאמן הלכה היא ש:

"תקלה או טעות משרדית, כשלעצמן, אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד" (ראה לעניין זה ב"ש 95/86 - יעקב גב-אי נ' שלמה גב-אי; פ"ד מ(1), 411 ,עמ' 412-413).