החלטה בתיק בשא 10158/07

הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות.

בכתב התביעה נטען, כי הנתבע נטל מהתובעת מס' 2 הלוואות בסכומי עתק, אך חובו נמחל לו שלא כדין והוא התעשר שלא כדין על חשבונן של התובעות, תוך שאיים לחשוף פרטים בנוגע להתנהלותן והתנהלות מנהליהן באותה תקופה.

התביעה הוגשה באמצעות מפרקי התובעות, ולאחר אישור שניתן להם על ידי בית משפט של פירוק ביום 18/12/06, בהחלטת כב' השופטת אלשיך, סגנית הנשיא (כך לטענת התובעות בסעיף 6 לתגובה, אם כי יש לציין שלא צורף עותק מההחלטה).

הנתבע טוען בבקשתו, כי עילת התביעה מבוססת על הלוואות שנטל במהלך שנת 1995, ולכן היא התיישנה זה מכבר. לטענתו, טענת התרמית נטענה במסגרת כתב התביעה באופן סתמי ביותר, וללא עיגון במסמכים רלבנטיים.

התובעות טענו בתגובתן, כי מפרקיהן מונו כמפרקים קבועים ביום 5/6/02, ולאור סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא ניתן לייחס להם מודעות למעשים המתוארים בכתב התביעה, במועד מוקדם יותר ממועד המינוי.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע- "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

מעיון בכתב התביעה, נראה כי המעשים המיוחסים לנתבע, מגבשים עילת תרמית לכאורית, והיא מפורטת בהתאם לנדרש בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. גם אם התמונה העובדתית והראייתית אינה שלמה לחלוטין, אין אינדיקציה מספקת לשלול כרגע את התגבשותה של עילת התרמית, שעה שבירורה שמור לשלב הבאת הראיות. 

בפסיקה נקבע, כי רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית, ברמה הניתנת להוכחה בבית המשפט, שכן כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את הסעיף, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של "קרבן התרמית", כל עוד לא קיימת לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, תק-על 2003(1) 2184; בש"א (תל אביב-יפו) 19939/04 גולד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(3) 3641).

בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, הובעה העמדה שלפיה משעת מינויו של המפרק יש לראותו, לצורך תובענה על פי סעיף 374 לפקודת החברות, כחף מכל ידיעה, אמיתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם הפסולים הנטענים של נושאי משרה, שנעשו קודם למינויו.

התביעה הנוכחית לא נסבה על סעיף 374 לפקודת החברות או על סעיף דומה אחר, והנתבע הוגדר בכתב התביעה כבעל זיקה עסקית לבעלי השליטה בתובעות במועדים הרלבנטיים, וכבעל עניין אישי בחברות, אך לא כנושא משרה בהן.  עם זאת, אני סבור כי בהחלט ניתן להקיש מהרציונל האמור גם לענייננו, ובהתאם לכך, לקבוע כי לא ניתן לייחס למפרקים הנוכחיים של החברה מודעות כלשהי למעשים הנטענים, עוד בטרם מונו רשמית. ככלות הכל, לא ניתן "לצפות" ממפרקי התובעות להיות מודעים למעשים שאירעו עוד בטרם הם עצמם באו בנעליהן.

מטעם זה, אין גם משמעות לשאלת מינויים של כונסי נכסים או מפרקים זמניים לתובעות קודם למינוי הקבוע.   

אציין, כי הנתבע מפנה, בתשובתו לתגובה, לפסק דינה מיום 27/5/07 של כב' השופטת אביגיל כהן, בת.א 75414/04, בה נדחתה תביעתה של התובעת מס' 2, שהוגשה במסגרת בקשה לביצוע שני שטרי חוב (נספח א' לתשובה). ככל שהנתבע מבקש להתבסס על פסק דין זה כמגן מפני התביעה הנוכחית, עליו לעשות כן במסגרת טיעון מסודר בדבר מעשה בית דין, ולא במסגרת תשובה לתגובה.

בנוסף, כב' השופטת כהן קבעה כי קיימת תנייית ויתור על התיישנות בגוף שטר החוב ולכן אין לקבל את טענת ההתיישנות, כך שלא ברור כיצד עשוי הנתבע להיבנות מטענה זו בענייננו. מסיבה זו, דומה כי אין רלבנטיות להחלטה מיום 14/3/07, שניתנה במסגרת אותו הליך (נספח ג' לתשובה), בכל הנוגע לכובד משקלה של טענת ההתיישנות.

לפיכך, לא ניתן לשלול בשלב המקדמי הנוכחי את תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ולאור טיבן של הטענות הנגדיות, סוגייה זו תידון בשלב הבאת הראיות. הבקשה נדחית.  הוצאות בסך 7,500 ש"ח - בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום ט' בטבת, תשס"ח (18 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.