החלטה בתיק בשא 1005/04

מבוא

1.         ביום 15.1.04 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד הנתבעות (הנתבעת 1, להלן: "העירייה", והנתבעת 2, להלן: "הועדה"). בכתב התביעה עתרו כי בית המשפט יורה כדלקמן:

(א) ינתן צו כנגד הנתבעות לפעול לאלתר או תוך זמן שיקבע, להסדרת הרישום הנוגע לחלקה 11 בהתאם לתוכנית חד/900 (במ) ואשר יאפשר לתובעת להעביר על שמה את הזכויות בהתאם לתוכנית זו.

(ב) לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 23,868 ש"ח.

כן התבקש בית המשפט להתיר לתובעת לפצל את סעדיה ולתבוע בעתיד סעדים נוספים הנובעים מאותו עלות.

2.         במקביל הגישה התובעת גם בקשה נפרדת למתן היתר לפיצול סעדים, היא הבקשה הנוכחית. הבקשה הועברה לעיוני בתפקידי כרשם. בהחלטתי מיום 9.8.04 ביקשתי כי התובעת תגיב גם לטענות בעניין התיישנות עילת התביעה והסמכות העניניות, כפי שפורטו בכתב ההגנה של הנתבעות.

כדי להבין את הטענות אפרט תחילה את עיקרי העובדות כעולה מכתבי התביעה וההגנה.

3.         התובעת הינה הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 10012 בשטח של כ-9 דונם באזור חדרה (להלן: "המקרקעין"). את המקרקעין רכשה התובעת בשנת 94. על החלקה חלה, על פי הנטען, תוכנית מתאר חד/במ/900 (להלן: "התוכנית").

4.         התובעת טוענת כי בטרם רכשה את המקרקעין בחנה את הזכויות על פי התוכנית. התברר לה כי המקרקעין מיועדים לבנייה, חלקם באזור מגורים "א" וחלקם באזור מגורים "ב", שהתנאים לגביהם נקבע בתוכניתו. כן הוברר כי 40% משטח המקרקעין מיועדים להפקעה לצרכי ציבור (נספח ב' לתביעה).

5.         התובעת טוענת כי בעבר חלה על המקרקעין תוכנית שקבעה הפקעה לצרכי ציבור, לרבות דרך בחלקה סמוכה, היא חלקה 11 בגוש 10012 (להלן: "חלקה א"').

במסגרת התוכנית הנוכחית נקבע כי ניתן לצרף את חלקה 11 למקרקעין כשטח השלמה ולאחר מכן יופקעו 40% משטח החלקה הכולל שיווצר. בתוכנית חלוקת המקרקעין למגרשים ישנה, על פי הנטען, התייחסות לצירוף שטחי חלקה 11 למקרקעין.

            חשוב לציין כי חלקה 11 הינה בבעלות מדינת ישראל ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

6.         התובעת טוענת כי התבססה על מצג זה הנלמד מהתוכנית, והכינה תוכנית מפורטת הכוללת איחוד של המקרקעין עם חלקה 11 וחלוקתם מחדש למגרשים ("תוכנית הפרצלציה"). את תוכנית הפרצלציה הגישה התובעת, כן נטען, לאישור הנתבעות; אך הועדה מאנה לאשרה.

7.         התובעת טוענת כי בהסתמכה על מצגי הנתבעות ועל התוכנית, היא החלה להתקשר בעסקאות למכירת המגרשים המתוכננים בחלקה. כמו כן הוציאה הוצאות שונות להכנת התוכניות. בשל אי חתימת הועדה על תוכנית הפרצלציה עלולים להגרם לה נזקים גדולים אותם אינם יכולה להעריך כעת.

            התובעת טוענת כי התנהגות הנתבעות כלפיה היתה רשלנית. לטענתה הנתבעות הפרו חובות חקוקות ופעלו בחוסר תום לב.

8.         מכתב התגובה עולה כי המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נעוצה בעובדה כי חלקה 11 הינה בבעלות מדינת ישראל. לטענת הנתבעות הובהר לתובעת כבר בשנת 95 כי לא ניתן יהיה לאשר את תוכנית האיחוד והחלוקה של המקרקעין עם חלקה 11 ללא הסכמת בעלי חלקה ז,ו דהיינו מינהל מקרקעי ישראל. עד היום לא הושגה כל הסכמה של המינהל ולכן, כך נטען על ידי הנתבעות, לא ניתן לאשר את התוכנית.

            הנתבעות מבהירות כי מתן צו העשה כמבוקש משמעו שינוי בזכויות הקנייניות של המינהל בחלקה 11 כל זאת ללא עילה וללא צירופו של המינהל כבעל דין לתיק.

דיון

9.         כתב התביעה שהגישה התובעת אינה ברור ואף שכולל הוא פרטים רבים דומה שעילות התביעה הכלולות בו נותרו מעורפלות.

            אם התובעת מבקשת לכפות את אישורה של תוכנית הפרצלציה, הכוללת איחוד בין המקרקעין לחלקה 11, ברי שמדינת ישראל, באמצעות המינהל, היא בעלת הדין העיקרית בעילה כזו. לא ברור לי כיצד הועדה או העיריה יכולות לכפות על המינהל להסכים לתוכנית הפרצלציה המוצעת על ידי התובעת.

            אמנם מכוח סעיף 121 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, יכולה ועדה מקומית ליזום תוכנית איחוד וחלוקה גם ללא הסכמת הבעלים, אך לא זה המקרה ועל פניו אין בית המשפט האזרחי מוסמך לכפות על רשות תכנון ליזום תוכנית שכזו.