החלטה בתיק בשא 1/07

1.       ביום 13.4.07 הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, בה התבקשתי למנוע כל עבודת בניה במתחם שבין בית המבקש לבית המשיב בטמרה.

2. הבקשה הקצרה נתמכה בתצהיר לאקוני המפרט שבין שתי הדירות מפריד מעבר צר המשמש את המבקש ואת בני משפחתו לצרכי הגעה לדירה ולצרכי חניה.  המשיב החל בביצוע עבודות חפירה לצורך יציקת קלונסאות ובניית חדר מדרגות.

3. בבקשה לא נטען דבר וחצי דבר לגבי זכויות קניין שיש לכאורה למבקש במעבר, אם כי ניתן לחלץ ממנה, ולו בדוחק, טענה לאפשרות של זיקת הנאה אפשרית, מכוח שימוש בן שנים.

4. הטעם בגינו התבקש הצו הנו שהעבודות תחסומנה הדרך המוליכה לדירת המבקש, ולא תשיירנה דרך מעבר.

5. המעיין בבקשה ובתצהיר בתומך בה מקבל אפוא הרושם שהמשיב עומד לעשות מעשה בכוח הזרוע, ולבנות בניה שתמנע מן המבקש זכות הגישה לביתו שלו, ואף מזכות לחנות רכבו באותו מעבר, שלהלן יכונה על ידי "השביל" (למעשה אין מדובר בשביל שנסלל ככזה אלא פשוט בשטח הקרקע החוצץ בין שני הבניינים, אלא שעשוי הוא על פי מראיתו כשביל).  והכל  ללא היתר בניה.

6. לאור הטענה שמדובר על בנייה ללא היתר שתחסום המעבר הצר שבין שני הבניינים המשמש המבקש להגעה לדירתו וחניה, נתתי הצו המבוקש במעמד צד אחד, ב 13.4.07. קבעתי הבקשה לדיון במעמד הצדדים ב 25.4.07. הוגשה תגובה ובאותו מועד נחקרו המבקש, המשיב, ועד המשיב מר סמר חליל. הוגשו מסמכים, ותמונות ובישיבה נוספת נחקרו מהנדסת הועדה המקומית ומפקח מטעם הועדה, כמו גם מתכנן הבניה נשוא המחלוקת.

7. התמונה הכוללת שנפרשה, שונה מהתמונה הראשונית המצטיירת לעיני המעיין בבקשה.

8.   ראשית, התברר שהמבקש בפירוש לא צייר התמונה בכללותה, ולטעמי חטא בכך לחובתו של מבקש סעד זמני במעמד צד אחד לפעול  בנקיון כפיים ולצייר התמונה כולה, ולא מקטעים חלקיים שלה הפועלים לטובתו.

כעולה מן העדויות  בשטח יש חצר הסובבת דירות השכנים, ומהווה מיקום לחניית רכביהם, ללא ייחוד מקום חניה לשכן זה או אכן באותה חצר. אף המבקש חונה בחצר לפרקים. אלא שדווקא המבקש ייחד לעצמו מקום חניה ליד דירתו (בהסכמת שכניו), ואף גידר אותה בשער. מאותו מקום חניה עולה גרם מדרגות ממנו מגיע המבקש למרפסת דירתו. להלן תכונה הכניסה הנ"ל "הכניסה הדרומית".  בנוסף בנו המבקש או אביו בזמן לא ידוע כניסה נוספת לדירתו של המבקש (שהיתה במקור של אביו), היא הכניסה בשביל המריבה, שתכונה להלן "הכניסה הצפונית". השביל אכן משמש המבקש מזה שנים לכניסה לביתו דרך הכניסה הצפונית - שנבנתה ככל הנראה ללא היתר.

המבקש, שבתחילה כיחד שהחניה המצולמת הנה חניה שלו, הודה לאחר מכן בתשובה לשאלתי כי מדובר אכן בחניה שהוא בנה, ובהמשך הודה שגידר אותה בשער. כמו כן לא שש להודות בקיום המדרגות מאותה חניה פרטית שלו, המוליכות לדירתו, ורק לאחר שאלה חוזרת הודה בקיומן אך טען שאינן בטיחותיות. כשנשאל מזה כמה זמן אינן תקינות (במובן בטיחותיות) השיב שמאז שבנה אותן, שבכוונתו להרוס אותן ושנבנו ללא היתר. עוד טען שלאחר שיהרוס אותן אין ברצונו לבנות אחרות במקומן. המכלול אינו מעורר אמון: קשה להלום כי המדרגות אינן בטיחותיות כבר מיום בנייתן לשיטת המבקש עצמו, ואם אין המבקש חפץ בכניסה הדרומית לדירתו, מדוע זה הכשיר אותה מתחילה על דרך הקמת אותן מדרגות?

הנה כי כן אין ממש בתמונת המצב הראשונית שעלתה מן הבקשה, כאילו אי מתן הצו תמנע מן המבקש גישה לדירתו או מקום להחנות רכבו.

כלל יסוד בתורת הסעדים הזמניים הנו שעל הפונה לבית המשפט בבקשת סעד זמני להתכבד ולגלות כל עובדה שעשויה להשפיע על שקול דעת בית המשפט. הטעם לכך ברור: מלכתחילה מוגשת הבקשה כשבפי מגישה בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, עוד טרם נשמעה גרסת הצד השני. מדובר אפוא בדרישה מתחום דיני היושר, המיושמת בדיני הסעדים הזמניים. השאלה אם הועלמה התמונה המלאה צריכה להישקל מנקודת המוצא של מועד הגשת הבקשה ( רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3)

854)."

להשלמת התמונה  אציין כי דחיתי בקשה שהוגשה ב 6.5.07 ובה התבקש ביקור במקום . כבר במועד ישיבת ה 25.4.07 ולאור תגובת המשיב שהוגשה עוד קודם, יכול היה המבקש ללמוד שהנתונים הנוספים יוצגו  לעיוני. סברתי כי בנסיבות יכולים הצדדים להציג הנתונים שדי בהם  לצורך ההחלטה בבקשה, ולא ראיתי רבותא בבקשה לביקור במקום שדומה שתכליתה הטקטית הנה לייתר טענה בדבר אי הצגת נתונים שהיה צריך להציב כבר בבקשה הראשונית;  הנתונים הנוספים שאוזכרו לעיל  נזכרו לראשונה רק בתגובת המשיב , אשר לאורה יכול היה המבקש להיוודע שבפני בית המשפט יוצג המכלול, ולא רק היריעה הצרה שפרש בבקשתו.

כפי שכבר ציינתי, ההלכה קובעת כי השאלה האם הועלמה התמונה המלאה צריך שתישקל מנקודת המוצא של מועד הגשת הבקשה. עניין זה פועל בפירוש נגד עמדתו המבקש  בענייננו. לו ציין הנתונים הרלבנטיים כולם (ו"רלבנטיות" בעניין זה - צריך שתתפרש על דרך ההרחבה), יתכן שלא היה בנתונים נוספים אלה כשלעצמם כדי להכשיל עמדתו באופן גורף, שכן אין חולק כי השביל שימש אותו בהסכמה כל השנים לשם גישה לביתו דרך הכניסה הצפונית. אלא שדומה שהמבקש הציג רק חלק מן התמונה  כדי להגדיל הסיכוי לזכות בצו המניעה במעמד צד אחד. אין רבותא לדרישת נקיון הכפיים, אם נאמר שממילא לא נגרם נזק, שכן נתונים שהיה צריך לציין כבר לעת הגשת הבקשה הובאו לידיעת בית המשפט בשלב מאוחר יותר ע"י הצד שכנגד.

9. שנית, התברר שהמבקש אץ להגיש הצו, וחרף היות הצדדים קרובי משפחה, לא טרח לוודא האם אוחז המשיב בהיתר בניה המכשיר העבודות.

התברר שאכן קיים היתר, שהוגש בהודעה מיום ה 29.4.07, וצורפה לו המפה המצבית ששימשה הבסיס למתן ההיתר. אלא שאז טען המבקש שההיתר שהוצא אינו כולל העבודות. לפיכך כאמור, נקבעה ישיבה נוספת במהלכה אפשרתי למבקש לחקור גורמי הועדה המקומית. אמנם מן הבקשה לא ניתן לחלץ טענה לזכות בעלות בשביל המריבה, אף לא בחלקים לא מסוימים, אלא שניתן  כאמור לחלץ טענת לזכות מעבר שתופרע. בעיני די היה בכך, בכפוף להוכחת הטענה באופן לכאורי (וטענת המעבר בהסכמה - אכן הוכחה) על מנת שבמידה ויתברר שהבניה נעשית ללא היתר, יטה מאזן הנוחות לכיוונו של מבקש הצו. שכן ממילא לא זכאי אז המשיב להמשך הבניה, המשנה המצב הקיים בשטח.

לאחר חקירתם של המפקח ומהנדסת הועדה, וחקירת עורך הבקשה להיתר (המתכנן) בה עומתו עם מפת ההיתר ותמונות המשקפות מצב העבודות לעת מתן הצו, נראה שההיתר אכן כולל העבודות המתוכננות, מבחינת דיני התכנון והבניה, ובשלב זה לא חרג המשיב בעבודות הבניה שבוצעו מן ההיתר כמתכונתו. אמנם מהנדסת הועדה העדיפה להתבטא בזהירות ראויה בכל הקשור למיקום הכלונסאות שבצילומים ביחס לתכנית ההיתר, שכן בחינתה נסמכה על הצלבה בעין של התמונות שהוצגו עם המפה המצבית לפיה אושר ההיתר, אך הן מתשובות המפקח והן מתשובותיה שלה עולה בפירוש כי קשה להלום שעד כה בוצעה פעולת בניה החורגת מן ההיתר. כך אף בשביל המריבה. ראה  ישיבת ה 21.5.07 עמודים 3, ו 9 לפרוטוקול).

לא הוכח אף לכאורית מצג מטעה לוועדה שהוליך  למתן ההיתר, כאשר אף נושא דרכי הגישה עמד לנגד הועדה, ומהנדסת הועדה אישרה אף היא, כי למבקש כי דרך גישה לביתו גם מן הכניסה הדרומית.