החלטה בתיק בשא 004018/05

בין המבקשת לבין חברת א.מ.י.א אחזקות בע"מ (להלן: "החברה") התנהלו הליכי בוררות.

במסגרת אותם הליכי בוררות, הוטלו בשנת 2001, עיקולים זמניים כאלה ואחרים, על נכסי המבקשת.

הליך הבוררות, במסגרתו עתרה החברה לחיוב המבקשת בתשלום סכומים העולים על שני מיליון ש"ח, הסתיים בכך שניתן פסק בורר, לפיו חויבה, בסופו של דבר, המבקשת בתשלום סכום השווה ל- 1,500 דולר.

אין ספק, שמדובר בפער עצום, בין הסכום שנקבע על ידי החברה, לבין הסכום שבו זכתה בסופו של דבר.

המבקשת הגישה בקשה (בש"א 4019/05), בה עתרה לחיוב החברה וכן המשיב דכאן, שערב לחיוביה על פי צו העיקול, עד לסך של 600,000 ש"ח, בתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם עקב הטלת העיקול הזמני.

במקביל להגשת הבקשה לחיוב בפיצויים כאמור,  הוגשה בקשה להטלת עיקולים.

לאחר עיון בבקשה, ניתן על ידי צו עיקול זמני, כשבהמשך הדרך, התבקש ביטול הצו האמור, ונקבע דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון, שהתקיים ביום 30.5.05, הסכימו הצדדים לסכם בכתב בכל הנוגע לשאלת הסרת העיקולים, ובהתאם להסכמה האמורה, אכן הגישו סיכומים בכתב.

בעוד שהמבקשת סברה ועודנה סבורה, יש מקום להותרת העיקול הזמני על כנו, הרי שהמשיב מחזיק בעמדתו לפיה, יש לבטל את צו העיקול הזמני.

ראשית, יש להסיר מהדרך טענה שנטענה לפיה, למן הרגע בו חויבה המבקשת ולו בסכום כלשהו במסגרת הליך הבוררות, הרי אין לראותה כמי שנדחתה התביעה בעניינה, באופן שמזכה אותה בתשלום פיצויים, ככל שיוכחו נזקים.

אין ספק, כך גם קובעת ההלכה הפסוקה, כי אם מוגשת תביעה בסכום של 2.3 מיליון ש"ח ויותר, ונקבע חיוב בסך 7,000 ש"ח, וגם אם בסופו של דבר, יש בכך כדי קבלה חלקית של התובענה, הרי שאם אגב ניהול ההליכים מוטל עיקול בגין מלוא סכום התביעה, ועיקול זה מסב נזק, עומדת לניזוק עילת תביעה.

המסקנה שהתבקשה על ידי המשיב, לפיה בנסיבות שכאלה, אין למבקשת עילה לתבוע ממנו נזקים, אינה הגיונית, ויש בה כדי לעודד הגשת בקשות סרק להטלת עיקולים, מתוך מחשבה שגם אם תתקבל התביעה באופן חלקי ביותר, עד כדי פסיקת סכום זעום ביותר מתוכה לטובת מבקשת צו העיקול, יהיה בכך כדי להוות חסינות מפני נקיטת הליכים, בגין צו העיקול.

כאמור, אין לקבל גישה שכזו, והעמדה כפי שהובעה על ידי המבקשת בסיכומיה, כפי שניתן היה ללמוד עליה מע"א 690/69 בן יהודה נ' רוז ואח',  פ"ד כד(2) 540, יפה וישימה גם כיום.

השאלות שיש לבחון במסגרת ההחלטה הנוכחית, הן שתיים:

האם נגרמו למבקשת, על פני הדברים, נזקים כנטען על ידה, בסך של 296,396 ש"ח?

האם מתקיימים התנאים, להטלת עיקול זמני, עד להכרעה בשאלת אחריות המשיב (כמו גם החברה) לתשלום הסכומים הללו?

השאלה הראשונה, מעלה תהיות לא מבוטלות.

הנזקים הנטענים על ידי המבקשת מורכבים ממספר סכומים.  גריעת הכנסה בסך 410,000 דולר מחשבון המבקשת, תוך שסכום זה, יוצר ריבית חובה בשיעור של 85,516 ש"ח. הוצאות מימון חריגות בשווי 30,000 ש"ח, עקב עיקול כספי פיקדון לתקופה של 5 חודשים. ירידת שווי הדירה שעוקלה, בין יתר העיקולים, בשיעור של 40,000 דולר והוצאות משפט שהוטלו במסגרת הליך העיקולים.

הכללת אותו רכיב של הוצאות משפט, שהוא אמנם זניח מבחינת סכומו, יש בה כדי להעיד על גישתה של המבקשת, המנסה להאדיר את נזקיה הנטענים.

 לא ברור לי, כיצד זה סבורה המבקשת שהיא זכאית לקבל סכום כסף שנפסק כהוצאות משפט, בהליך שההחלטה בו הפכה לחלוטה לפני שנים. למבקשת פתרונים בעניין זה.