החלטה בתיק בש 9576/04

1.         לצערי, מסיבה שאינה ברורה לי, תיק זה נסגר בשגגה על ידי המזכירות, דבר שגרם למתן החלטתי זו באיחור כה רב. למעשה, תוך ההתארגנות לקראת פרישת מותב זה מכס השיפוט הוברר, כי, משום מה, בשלב כלשהו במקום להביא תיק זה בפני לשם כתיבת החלטתי זו, התיק נסגר בידי המזכירות. על זאת נתונה התנצלות בית המשפט לבעלי הדין ולבאי כוחם המלומדים.

2.         מונחת בפנינו בקשתו של מר גבריאל בן משה (להלן: "המבקש", "הנאשם" או "מר בן משה") לפיצוי בגין מעצרו והוצאות הגנתו בת.פ 2729/01 של בית משפט זה.    נקדים ונאמר שהחלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 19.5.06 על בסיס הבקשה עצמה, התגובה לה וסיכומי המבקש.

3.         מר בן משה הואשם בת.פ 2729/01 הנ"ל, כי ביום 26.3.01 בסמוך לשעה 22:00 הגיע לבית חברתו לשעבר (להלן: "המתלוננת") וניסה להיכנס לביתה דרך החלונות. משלא צלח נסיונו של המבקש להיכנס לבית חברתו לשעבר החל במשך כשלוש שעות להסתובב סביב ביתה, להציץ בחלונותיו, להפציר במתלוננת לפתוח לו את דלת ביתה, לומר לה "זונה מזדיינת עם כל באר שבע", "תחלי באיידס", "אני חייב לראות אותך, תפתחי את הדלת" ו"תפתחי חייב לראות את הפנים שלך".

            בגין כל זאת הואשם מר בן משה בביצוע עבירת האיום (בהתנהגות) בפגיעה שלא כדין בחירותה, בנכסיה ובשמה הטוב של המתלוננת, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה. 

            לאחר גביית הודעת המתלוננת נעצר הנאשם ביום 27.3.01 בשעה 08:00. מעצרו הוארך ביום 28.3.01 עד למתן חוות דעת פסיכיאטרית ראשונית, בין היתר, בעניין כשירותו לעמוד לדין, אשר, כמצוות בית המשפט, צריכה היתה להינתן לכל המאוחר ביום 29.3.01 עד השעה 12:00. ביום 29.3.01, תוך העיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית, שהוגשה באותו היום, האריך בית המשפט את מעצרו של המבקש דנן עד יום 1.4.01. ביום 1.4.01 הוגש כתב האישום, המתואר לעיל, נגד המבקש, ביחד עם הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. עם הגשת הבקשה הנ"ל גובשה ההסכמה לשחרר את המבקש דנן מן המעצר בתנאי הרחקה מן היישוב להבים, שם התגוררה המתלוננת, וקביעת איסור יצירת כל קשר עמה. לא הוגבל המבקש דנן בתנאיי שחרורו מן המעצר למעצר בית ולו חלקי. כל זאת לאחר שישה ימי מעצר.

4.         בבקשתו זו מלין המבקש על מעצרו במשך שישה ימים, על עצם הגשת כתב האישום נגדו ועל פניית המשטרה למשרד הפנים, אשר ביטל את רשיונו לנשק, דבר שמנע את העסקתו כשומר (לפי הבקשה, המבקש דנן הוא מנהל חשבונות בהכשרתו, אך בשל המיתון, קיווה למצוא תעסוקה כשומר). במצב זה, לטענת המבקש, נמנעה ממנו תעסוקה והוא אף נאלץ לשלם לסניגורו המלומד את הסכומים, כמפורט בבקשתו, בעבור סינגורו.

5.         בסיכומיו מבסס הסניגור המלומד את זכות מרשו לפיצוי בגין המעצר ולהוצאות הגנה על סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") ועל סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

            סעיף 38 (א) לחוק המעצרים,אמנם, דן בחיוב המדינה בפיצוי המבקש, אך הוא חל, כאשר "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום". מכאן, שאין תחולה לסעיף 38 הנ"ל לחוק המעצרים בעניינו של המבקש.

6.         ראוי לסקור את העקרונות החולשים על בקשה מן הסוג הנידון, לפי הפסיקה בנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין. פסיקה זו סוכמה היטב בע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נקבע (מול הספרה "6") כדלקמן:

"על מנת להיכנס בשעריו של סעיף 80 נדרש הנאשם לעמוד בדרישה מקדמית - כי הוא יזוכה מהאישום נגדו או כי כתב האישום נגדו בוטל בהסכמת הצדדים בטרם ניתנה הכרעת הדין... דרישה מקדמית זו הינה אך בבחינת משוכה ראשונה. המשוכה הבאה מציגה שתי עילות סף חלופיות העשויות להביא לפיצויו של נאשם שזוכה על מעצרו או מאסרו: האחת היא כי בית המשפט נוכח כי לא היה יסוד לאשמה ואילו השניה הינה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי. הזיכוי לעצמו אינו נושא על גבו את הזכות לפיצויים על פי סעיף 80 לחוק (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (2) 550, 557 (2003)...ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (3) 597, 604 (2004)... ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ו (3) 73, 106 (2002)... התקיימותה של מי מעילות הסף אף היא אינה מבטיחה את קבלת הפיצויים, באשר הענקתם של אלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט..."

6.         בענייננו, זוכה מר בן משה מן האישום נגדו בת.פ 2729/01 של בית משפט זה זיכוי מוחלט. הזיכוי התבסס על קביעתו של כב' השופט גולדברג בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ג (3) 373, 378 (מול האות "ד") - שאין קובעים את קיומו של האיום לפי רגישותו של האדם, אליו כוונו הדברים - ועל עדותה של המתלוננת במשפט, שפחדיה בעת האירוע היו מוגזמים ולא היו מוצדקים מבחינה אובייקטיבית (סעיף 8 להכרעת הדין בת.פ 2729/01 הנ"ל).

7.         על בסיס זיכויו טוען המבקש בסעיפים 15 ו - 16 לסיכומי בקשתו, שלא היה מקום להעמידו לדין ובהעדר מסוכנות, כפי שנקבע בחוות הדעת הפסיכיאטרית, לא היה מקום לעוצרו מלכתחילה. לשיטתו של המבקש דנן, מה שנדרש במקרה זה היה הפניית המתלוננת על ידי המשטרה לקבלת צו, אשר ירחיקו ממנה ולא הפעלת מנגנון המערכת הפלילית, כפי שהופעל.

8.         ככל שטענתו של מר בן משה היא, שלא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו, יש לבחון את הטענה על רקע הפסיקה, שהובאה על ידי כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו (3) 73, 89 (מול האות "א"):

"יש לבחון באורח אובייקטיבי אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה            עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפיה כי יש בו    ראיות לכאורה לבסס הרשעה": פרשת יוסף וסרסור [1]... ; נדע כי לא

היה יסוד להאשמה מקום ששום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש  מקום להביא האשמות נגדו (נגד הנאשם - מ' ח'): ע"פ 269/55 היועץ         המשפטי נ' דוד            (פרשת יעקב דוד) [4]..."

ועוד נקבע בע"פ 466/96, הנ"ל, כי בבודקו, אם היה יסוד להגשת כתב האישום, "שומה... על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהיתה עובר להגשת כתב האישום לבית המשפט..." (ההדגשה שלי - ג'ט"ל) [ע"פ 466/96 הנ"ל, שם, 88 (מול האות "ז")]

בענייננו אנו בחומר החקירה היו ראיות לכאוריות לקיומו של אירוע בין המבקש למתלוננת, אשר שררו ביניהם יחסים רומנטיים, על רקע היפרדותה של המתלוננת מן המבקש ואי השלמת המבקש עם היפרדות זו. בראיות הלכאוריות היתה אינדיקציה להתנהגות האובססיבית של המבקש, כשהסתובב סביב ביתה של המתלוננת בשעות הלילה המאוחרות למשך שעות, תוך הטחת עלבונות במתלוננת, הצצה בחלונות ביתה וההפצרה, שתפתח לו את דלת ביתה, כי הוא חייב לראות את פניה. התביעה ראתה בהתנהגות זו איום ובגין האיום בהתנהגות הוגש כתב אישום. עובר להגשת כתב האישום על בסיס הראיות הלכאוריות, שעלו מן החקירה, היה זה סביר להגיש את כתב האישום, כפי שהוגש. ודוק: הביקורת האובייקטיבית של המתלוננת, לפיה התרגשה יתר על המידה בשעת פחדיה במהלך האירוע, עלתה לראשונה בעדותה בבית המשפט. מכאן, כי לפי מבחן הסבירות בהגשת כתב האישום בעת הגשתו, יש לדחות את טענתו של מר בן משה, שלא היה יסוד להגשת כתב האישום נגדו. מכאן, שדין בקשתו לפיצוי בגין מעצרו ולהוצאות הגנתו להידחות.

9.         ואם תמצי לומר, שטענתו של המבקש לעניין העדר מסוכנותו מועלית במסגרת תנאי הסף השני לקבלת פיצוי, הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, דהיינו שהיו "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי והוצאות ההגנה, גם אז דינה של הבקשה להידחות. נצא מתוך ההנחה, שהעדר המסוכנות מקים עילה לפיצוי בגין המעצר. גם אז נתון החיוב בפיצוי ובהוצאות משפט לשיקול דעת בית המשפט. שקלתי, מחד, את הפגיעה בחירותו של המבקש, שהינו אדם ללא עבר פלילי, אשר נעצר למשך שישה ימים ונכלא עם אחרים, אשר הנורמטיביות מהם והלאה. שקלתי את פגיעת עצם המעצר באישיותו, את פגיעת שלילת רשיונו לנשק בפרנסתו ואת עצם פגיעת ההליך הפלילי, שהסתיים בזיכויו, בשל הוצאות הגנתו, בהן נאלץ לשאת. סבורני, שעצם הפגיעה הזאת צריכה להישקל על רקע העובדה, שזיכויו של המבקש נבע מן השוני בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט, כשהעידה, שפחדיה מן המבקש בשעתו היו ללא הצדקה אובייקטיבית, לבין הודעותיה, בהן לכאורה ניכרו פחדיה האמיתיים מפני המבקש. שוני זה, אשר עלה לראשונה במהלך המשפט - ואף לאחר שעלה לא ניתן היה לדעת איזה משקל ייחס לו בית המשפט - לא היה צפוי בעת מעצרו של המבקש או בעת שחרורו מן המעצר. אל מול השיקולים הללו, שקלתי שיקולים ציבוריים וביניהם "כי קיים אינטרס ציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שיש בידה ראיות מספיקות להגשת כתב האישום נגדו" (לשון כב' השופטת ארבל בע"פ 5205/04 הנ"ל בפסקה השניה השלמה לאחר ציטוט לשונו של סעיף 80 לחוק העונשין בסעיף 6 לפסק דינה). במלוא הנסיבות דנן, כאשר אורך מעצרו של המבקש הושפע מן הצורך להשיג חוות-דעת פסיכיאטרית בענייננו, וכאשר שוחרר המבקש דנן מן המעצר עם הגשת כתב האישום נגדו בהסכמת התביעה גם בלא שתוגבל חירותו במעצר בית, ולו חלקי, סבורני, שידו של השיקול, שאין להרתיע את התביעה הרתעת יתר בהגשת כתבי אישום, על העליונה.

10.        מכל האמור לעיל, בקשתו של מר בן משה לפסיקת פיצוי בגין מעצרו והוצאות הגנתו בת.פ 2729/01 נדחית.

ניתנה היום ט"זב אדר ב, תשס"ח (23 במרץ 2008) במעמד הצדדים.