החלטה בתיק בש 952/08

הקדמה :

לפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (ס. הנשיא כב' השופט ג'ורג' אזולאי), לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו במ"ת 08-05-1185, זאת לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, שיש בה פוטנציאל להרשעת העורר בכתב האישום וכי לא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר.

כתב האישום :

טטיאנה קולקובה, ילידת 1961 (להלן: "טטיאנה"), הינה אשתו של העורר מאז שנת 2002, ומתגוררת יחד עימו בביתם שבצפת (להלן: "הבית"). מעובדות כתב האישום עולה כי שני בני הזוג הינם מובטלים ומתקיימים מקצבאות של המוסד לביטוח לאומי.  

על פי כתב האישום, מאז שנת 2002 נהג העורר לשתות בביתו משקאות משכרים עד לשוכרה, וזאת מדי יום ביומו, לעיתים יחד עם טטיאנה. בהתאם לכתב האישום, בהיותו בגילופין, נהג העורר להכות את טטיאנה ולגרום לה לחבלות של ממש. כן עולה מכתב האישום כי בשל יראתה של טטיאנה מפני העורר, לא העזה להתלונן כנגדו ואף סירבה לקבל טיפול רפואי הולם.

בכתב האישום נטען כי בחודש אוגוסט 2008 היכה העורר את טטיאנה בראשה עד זוב דם, וגרם לה לחבלות ודימומים תת עוריים בגפיה, בפניה, באפה ובראשה. דא עקא שגם בגין מעשים אלה לא העזה טטיאנה להתלונן כנגד העורר.

מכתב האישום עולה עוד כי ביום 22/4/08 התגלע ויכוח בין העורר לטטיאנה במהלכו היכה העורר את טטיאנה וגרם לחבלות על גופה. שכן מבית סמוך הזעיק את המשטרה, וזו עיכבה את העורר ולאחר מכן החליטה לשחררו על פי כתב ערובה, בהתאם להחלטת קצין ממונה מוסמך, במסגרתה נאסר עליו להיכנס אל הבית או ליצור קשר עם טטיאנה, באופן כלשהו, וזאת עד ליום 1/5/08 (להלן: "כתב הערובה"). דא עקא, שכבר באותו יום, כחצי שעה לאחר ששוחרר בהחלטת הקצין הממונה המוסמך, שב העורר אל הבית וחזר להתגורר עם טטיאנה, בניגוד לתנאי כתב הערובה.

על פי כתב האישום, ביום 25/4/08 שתו העורר וטטיאנה וודקה לשכרה, ובהיותו של העורר בגילופין, היכה את טטיאנה נמרצות בכל חלקי גופה וגרם לה המטומה גדולה במצח, שפשופים בפנים, שטפי דם בעפעפיים העליונות, שטף דם תת לחמיתי בעין שמאל, חתך בגבה השמאלית, שפשופים ודימום תת עורי בגפיים.

בשל מעשיו אלה, מיוחסות לעורר העבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (מספר רב של מקרים) - עבירה לפי סעיף 380 + 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); הפרת הוראה חוקית - עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

טענות העורר :

לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא עת החליט על מעצרו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו מאחר ולשיטתו לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ולחילופין, יש להורות על חלופת מעצר במקום מרוחק מבית המגורים של בני הזוג בצפת, חלופה אשר יש בה - כך על פי הנטען - כדי להפיג את מסוכנותו הנטענת של העורר.

בראש ובראשונה מפנה העורר לכך שבמסגרת דיון בהארכת מעצרו בפעם השלישית, בבית משפט השלום בצפת, קבע כב' השופט בן פיילס כי אין בחומר החקירה בסיס ראייתי להגשת כתב אישום. לטענת העורר, משלא התחדש דבר בחומר הראיות מאז מתן ההחלטה הנ"ל, לא ניתן לתקוף את ההחלטה בדרך של הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, כי אם היה מקום להגיש ערר על ההחלטה. לשיטתו של העורר, משלא הוגש ערר, אין בית משפט השלום בנצרת יכול לשמש כערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת, ומשכך, החלטת בית המשפט קמא בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו אינה יכולה לעמוד.

לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא משהתייחס לעדותה של טטיאנה לצורך הכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, שכן טטיאנה אינה נמנית על עדי התביעה שבכתב האישום והיא אינה בגדר מתלוננת כנגד הנאשם.

עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא משקבע, מחד גיסא, כי הראיות כנגד העורר הינן ראיות נסיבתיות ועדויות השכנים אין בהן, כשלעצמן, כדי להוכיח את אשמתו (קביעה המוצדקת כשלעצמה), ומאידך גיסא, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

כן טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא משהתייחס לתיעוד הרפואי של טטיאנה ועדויות הרופאים, חרף העובדה שמדובר בראיות שהושגו בניגוד להוראות סעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ובתיעוד רפואי שהוגש ללא הסכמתה של טטיאנה ומבלי שויתרה על החיסיון  - כך שיש להתייחס אליו, כך לטענתו, כחומר שאינו קביל.

לשיטתו של העורר, קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה משלא טענו העורר וטטיאנה בעצמם, כטענה חלופית, כי המכות ניתנו בהסכמה, כי אז אין סנגורו של העורר יכול להעלות את הטענה בעצמו, הינה קביעה מוטעית, וזאת משום שהעורר לא נשאל על כך בחקירותיו, ולגבי טטיאנה, הרי שלא ניתן להתייחס להודעותיה כיוון שזו אינה נמנית על עדי התביעה, כפי שפורט לעיל, כך שיוצא כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי המכות ניתנו בהסכמה, באופן השולל את קיומה של הוראת החיקוק המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

לחילופין, לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת המעצר שהוצעה, במקום מרוחק מביתם של העורר וטטיאנה בצפת, חלופה שיש בה, כך על פי הנטען, כדי ליצור ריחוק גיאוגרפי וניתוק בין העורר לטטיאנה ולתת מענה למסוכנותו הנטענת של העורר. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא גם משקבע כי העורר מסוכן לציבור בכללותו באופן המחייב הותרתו מאחורי סורג ובריח. העורר מוסיף וטוען כי הותרתו במעצר ממושך עלולה להיות הרסנית מבחינתו.

במסגרת טיעוניו בעל פה, הוסיף סנגורו של העורר וטען כי מאז שנת 1999 ועד היום, לא הסתבך העורר במעשים פליליים, ולגבי העבירות שבוצעו לפני 1999, לא ניתן להסתמך עליהן כדי להוכיח שיטת ביצוע, וזאת לאור חלוף הזמן ולנוכח העובדה שלא מדובר באותה שיטה, כך שאין בביצוען של אותן עבירות על ידי העורר כדי להוות שיקול בעת בחינת הראיות לכאורה במקרה הנדון.

באשר לעבירה השנייה המיוחסת לעורר, שעניינה הפרת הוראה חוקית, העורר אינו כופר בכך שחזר לבית חרף הוראת הקצין הממונה, ברם כופר בכך שגרם לחבלות הנראות בתמונות, וממשיך וטוען כי טטיאנה נחבלה בעת שנפלה עקב היותה שיכורה, נתון שנתמך לטענתו במסמך מתיק החקירה, בו מצוין כי טטיאנה נראתה בתחנת המשטרה כשהיא מתנדנדת ונופלת.