החלטה בתיק בש 94208/05

השופט שלי טימן, אב"ד

"הרשעת חף מפשע היא פגיעה כה עמוקה ומכאיבה בסדריו של ההליך הפלילי, עד כי אין להרשותה בשום תנאי."

ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3)729 (אף שדברים אלה נאמרו שם, בהקשר אחר).

פתח דבר

1.  ביום 9/10/2005 הודיעונו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון כולל בתיק העיקרי (תפ"ח 1198/04). כל שלושת הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעו על ידנו באותו מעמד. המבקש (הנאשם 3 בתיק העיקרי) הורשע בעבירה של קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, לפי סעיף 92 ביחד עם סעיף 99 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.        באותו מעמד הסכמנו לשלוח את המבקש לשירות המבחן, לשם עריכת תסקיר, חרף התנגדות המשיבה.

2.  עו"ד ג'לג'ולי ועו"ד נחמן ייצגו את המבקש, שעה שהודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון. ביום 20/11/2005 ביקש עו"ד ג'לג'ולי, סניגורו של המבקש, להשתחרר מייצוגו. באותו מעמד, אישרנו את חילופי הסניגורים בין עו"ד ג'לג'ולי ועו"ד קאסם, וסניגורו החדש של המבקש הודיע מיד כי מרשו מעוניין לחזור בו מהודייתו.

3.  ביום 10/12/2005 הגיש ב"כ המבקש בקשה מנומקת בכתב לחזרה מהודיה על פי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ"). 

טיעוני המבקש

4.  הודאתו של המבקש נבעה ממצבו הרגשי הרעוע, שהרי הנו צעיר בשנים ועננת המאסר ושלילת החירות ריחפו מעל לראשו. לטענתו, הודאתו הייתה תוצאה של אי-הבנת משמעות האישומים ונבעה מסברתו המוטעית, כי אם יודה בכתב האישום, הדבר יקל בעניינו ויחסוך ממנו וממשפחתו את תשישות הנפש הכרוכה בניהול הליכים משפטיים. לחילופין, הודאתו לא הייתה כנה ואמיתית ו/או נעשתה שלא מרצון ו/או שלא באופן חופשי, אלא מחמת אילוץ ו/או חשש שטיבו אינו ברור. בנוסף -הוסיף ב"כ המבקש- אותו אילוץ ו/או המצב שבו היה שרוי במשך כל ההליכים המשפטיים עובר להודאה, יש בו כדי לשבש את שיקול דעתו החופשי ו/או שמדובר בהודאה שמקורה בהחלטה חפוזה ובלתי שקולה.

5.  עוד טען המבקש, כי סניגורו לשעבר, אשר ייצגו לאורך ההליך, לא הניח בפניו את התמונה המלאה וייעץ לו לקבל את ההסדר המוצע ולהודות בכתב האישום המתוקן. גם כשדחה המבקש את ההסדר, בהזדמנות הראשונה שהוצע לו, במטרה להמשיך בהליך המשפטי ולהוכיח את חפותו, נאמר לו כי הסיכויים להוכחת חפותו קלושים למדי ועדיף להסתפק בתנאים ה"אופטימליים" הכלולים בהסדר.

6.  כמו כן, לדעת הסניגור הנכבד, יש לתת משקל לעובדה שהמבקש לא הודה במאומה  במהלך חקירותיו הרבות, חרף הלחץ הרב שהיה מוטל עליו. עם זאת, הודה לפתע בפני בית המשפט, ועצם הודייתו מעוררת חשדות רבים בנוגע לצדקתה וכנותה. גם מתסקיר קצין המבחן, כך טוען הסניגור, ניתן להבין כי הנאשם לא לקח אחריות ולמעשה לא הבין את משמעות ההודאה שלו. בנוסף, יש לתת מקום לשלב שבו מוגשת בקשתו דנן, היינו בטרם גזר הדין. הדבר מלמד, לדעת ב"כ המבקש, על כוונתו הכנה והאמיתית של מרשו להוכיח את חפותו, ולהוציא את צדקתו לאור, על ידי דיון בכתב האישום המקורי, ולא מתוך שאיפה ל"אפשרות תמרון" שאינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק.

7.  ב"כ המבקש הפנה אותנו לפסיקת בית המשפט העליון בעניין החזרה מהודייה, ובמיוחד לע"פ 7354/91 ,4335 מדינת ישראל נ' סמאחת פ"ד מה(5)798 ולע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1)543, וביקש מאיתנו לקבוע כי הודייתו של הנאשם נעשתה שלא מרצונו החופשי והמלא וכי נתיר לו לחזור ממנה, לשם עשיית הצדק. עצם חסימת המבקש מלחזור בו מהודייתו, יש בה כדי לגרום לו עוול בל יתוקן; במיוחד לנוכח גילו הצעיר והעבירות החמורות בהן הודה, שתגרומנה להריסת חייו כליל. הסניגור סיכם ואמר כי עלינו לאמץ את המדיניות שהתווה בית המשפט העליון ב פרשת סמאחת לעיל, ולא להכביד על המבקש בדבר חזרתו מההודייה.

8.  לסיום, התייחס הסניגור הנכבד לגופן של הראיות העומדות לחובתו של המבקש, תוך שהוא נותן דוגמאות ומפרטן, וטען כי לדעתו, הסיכויים שהתביעה תצליח להוכיח את אשמת המבקש, הנם קלושים. עוד הוסיף וטען, כי אם יעביר את חומר החקירה הגולמי לידינו, נוכל להיווכח כי יסודות העבירה, בה מואשם המבקש, אינם מתקיימים.

טיעוני המשיבה

9.  עו"ד עוזיאל, ב"כ המשיבה, חלק -כמובן- על דעתו של ב"כ המבקש באשר לטיב הראיות ולמשקלן הראייתי. לדבריו, ניתן למבקש יומו בבית המשפט, מיום הגשת כתב האישום ועד ליום בו בחר להודות בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון. יש לזכור, כי המבקש היה מיוצג כל אותה העת. בניגוד למה שאמר בא-כוחו דהיום, לא הכחיש המבקש את מעשיו במסגרת האבחון שנערך לו בשירות המבחן. מהתסקיר עולה, כי המבקש נטל על עצמו אחריות חלקית -כך התובע. מדובר בנאשם בעל מספר הרשעות קודמות, כך שלא ניתן לטעון שאיננו מבין או איננו מנוסה בהליך הפלילי. אין למצוא, במקרה דנן, את אותם הטעמים המיוחדים, המאפשרים חזרה מהודיה.

10.  התובע הנכבד הגיש לנו אסופת פסיקה בנושא, ובמיוחד הפנה לע"פ 763/03 ציון שמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 466; ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 805; ע"פ (ת-א) 70687/04 מרק ליבשטיין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם);         ע"פ (נצרת) 1302/04 סביחאת מוסטפא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(4)5369.      לטענתו, מעיון בפסיקה זו עולה בבירור, כי המקרה בו יתאפשר לנאשם לחזור בו מהודייה שבאה בעקבות עסקת טיעון, הוא מקרה נדיר וחריג. המקרה דנן איננו מקרה כזה, ועל כן, עלינו לדחות את בקשתו של המבקש לאפשר לו לחזור מההודאה.

דיון והכרעה

11.  המסגרת החוקית המסדירה את בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו, מצויה בסעיף 153 לחסד"פ, הקובע כך:

"(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות."

כבר מלשון הסעיף ברור, כי על מנת שיוכל נאשם לממש את זכותו שבדין, עליו לקבל לשם כך את רשותו של בית המשפט, ורשות זו תינתן "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". ככלל, נפסק שהנסיבות בהן תותר חזרה מהודייה הן נסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2)572; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1)577; ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4)145; ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2)805). נסיבות חריגות אלה מתקיימות כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודייה (ראו ע"פ 1958/98 הנ"ל ועניין רגבי הנ"ל).  "נראה, אפוא, כי בעיקרון בית-המשפט ייעתר לבקשה לחזרה מהודאה - כאשר זו אינה מבוססת על טעות או שגגה - אך ורק כאשר קיים חשש ממשי שההודאה ניתנה "בניגוד לרצונו האמיתי" של הנאשם או "בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו". מקרים אלה יהיו "נדירים וחריגים"; וכאשר המדובר בהודאה בעקבות עסקת טיעון - הנטייה הברורה תהיה שלא להיעתר לבקשה, אלא אם ישתכנע בית-המשפט כי אכן קיים חשש כאמור".    

(י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורת  תשס"ג-2003, עמ' 1000. ההדגשות במקור).

12.  אשר לטענת ב"כ המבקש בכל הנוגע לבא-כוחו הקודם, שלא הניח בפניו את התמונה המלאה (כך נטען) - הרי שככלל, התופעה המקובלת של חילופי סניגורים איננה עילה מספקת על מנת לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו. המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה, יהיה צפוי לעונש כבד, אינה מצדיקה ככלל מתן היתר כזה.

כך היה המצב בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2)572, בו טען המערער כי בשיחותיו עם סניגורו, עמד באופן עקבי על היותו חף מפשע והסכים להודות באשמה, אך ורק בשל הלחץ שהופעל עליו על ידי סניגורו. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי     "... מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחפשי", ויתבע ברור משפטו לגופו של ענין. "אפשרות תמרון" זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק. עם זאת אין לקבוע בנושא זה כללים מאד נוקשים..."