החלטה בתיק בש 9414/04

רקע וטענות הצדדים

כנגד המבנים נשוא הבקשות שבפניי ניתנו ביום 28.12.04 צווי הריסה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). אין מחלוקת בין הצדדים כי המבנים נשוא הבקשות שבפניי נבנו ללא היתר. המבקשים הגישו ערעור על הצווים לבית המשפט המחוזי, ובמקביל הגישו בקשות לביטול ההחלטות.

בטרם נידונו הבקשות, תוקנו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), תשמ"ג-1982 (להן: "התקנות"), באופן שנקבע כי הדרך להשיג על צווים שניתנו לפי סעיף 12 לחוק, היא בהגשת בקשה לביטולם לבית המשפט אשר נתן את הצווים. מכאן ההליכים שבפניי. ב"כ המשיבה טען כי בכל מקרה, לא עמדו המבקשים במועדים שנקבעו בדין, הן לעניין הגשת ערעור על פי המצב המשפט הקודם, והן להגשת הבקשה לביטול לבית משפט זה. בשל חוסר הודאות שנוצר בעקבות שינוי המצב החוקי במהלכם של ההליכים בקשר למבנים נשוא הבקשות שבפניי, הייתי מאריך את המועד להגשת הבקשות, ואולם כפי שייקבע להלן, דינן של הבקשות לביטול צווי ההריסה להידחות.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 24.10.07 התייצבו לדיון המבקשים 1 ו-3. המבקשת מס' 2 לא התייצבה. מבקשים אלה נחקרו על תצהיריהם. ב"כ המבקשים לא ביקש לחקור את המצהיר מטעם המשיבה בחקירה שכנגד.

טענות המבקשים הן, בתמצית, כדלקמן:

1.                המבנים משמשים למגורי המבקשים ובני משפחותיהם, ואין להם מקום מגורים אחר.

2.                ההחלטות במסגרתן ניתנו צווי ההריסה ניתנו בניגוד לסעיף 212 לחוק, שכן היה בידי המשיבה לדעת מי מחזיק במבנים.

3.         המשיבה לא הוכיחה כי המבנים מהווים מטרד ציבורי ולא נשקלו השיקולים האישיים של

          המבקשים בעת שניתנו הצווים.

מנגד, טוענת המשיבה, בתמצית, כדלקמן:

1.       יש למחוק את הבקשות כנגד כל המבקשת אשר לא התייצבה לדיון כדי להיחקר על                תצהירה.

2. איש מן המבקשים אינו בגדר "מי שנפגע", על כן חסרי מעמד הם להגיש הבקשה לביטול

            צוו ההריסה כנגד המבנים.

3. שני המבקשים שלא התייצבו לדיון התגוררו, בטרם בנו את המבנים נשוא הבקשות,    במבנים אחרים. על כן, היה בידם פתרון מגורים. לשני מבקשים אלה כתובת רשומה בכסייפה.

מעמד המבקשים

כאמור, אין מחלוקת כי המבנים נבנו ללא היתר. אני סבור כי אכן אין המבקשים בגדר העוברים את דרישת הסף להגשת בקשה לביטול צווי ההריסה שבפניי.

תקנה 6 לתקנות כי  "הרואה את עצמו נפגע על ידי צו לפי סעיף 212 לחוק, צו הפסקה שיפוטי, או צו מניעת פעולות, שניתן על פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו כאמור בתקנה 2, 4 או 5א, לפי הענין, לבקש את ביטולו מבית המשפט שנתן את הצו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת." הבקשה שבפניי, כמו גם הערעור, הוגשו לפני תיקון התקנה, אשר נעשה בשני שלבים, ביוני ובאוגוסט 2006. יחד עם זאת, המדובר הוא בעניין שבסדרי דין, ולכן חל התיקון גם על הבקשות שבפניי. גם על פי המצב החוקי בטרם תיקון התקנות, זכות הערעור ניתנה ל"רואה עצמו נפגע".

השאלה מיהו הרואה עצמו נפגע נידונה והוכרעה בבית המשפט העליון בהתייחס לסעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה. אמנם אותו הסעיף עניינו ביטול צו הריסה מנהלי, אולם אותו ההיגיון הדורש זיקה בין המבקש לבין הקרקע קיים, כך אני סבור, גם כשהמדובר הוא בצו הריסה שיפוטי לפי סעיף 212.  וכך קבע כבוד השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה, בסכמו את ההלכה בעניין זה:

"מתקשה אני לקבל את הטענה כי למערער מעמד של "הרואה עצמו נפגע על-ידי צו הריסה מינהלי", הרשאי לבקש ביטול, כלשון החוק בסעיף 238א'(ז). דעתי בעניין זה כדעת בתי המשפט הקודמים. קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו  - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים."

אין מחלוקת כי הקרקע עליה נבנו המבנים היא בבעלות המדינה. מכאן כי המבקשים הם בגדר פולשים לשטח, ודברי כב' השופט רובינשטיין בעניין בר יוסף יפים גם למקרה שבפניי. המבקשים טוענים כי קיימת להם זכות בקרקע, באשר הגישו תזכירי תביעת בעלות. הטענה נטענה בעלמא, ללא כל הוכחה.