החלטה בתיק בש 93876/06

ערר על החלטת בית משפט השלום כפ"ס - ב"ש 4579/06 מיום 10.11.06 - לפיה קבע בית משפט השלום כי המשיב זכאי ליילך חופשי, כמו כל אזרח ישראלי אחר, כל עוד לא הוכח או לא הוגש נגדו כתב אישום שבתחום סמכותו העניינית של בית משפט בישראל.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בכפ"ס, המייחס לו עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. בד בבד, עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, נוכח סירובו ליתן ערובה לשחרורו.

בית משפט השלום בכפ"ס, בהחלטה מיום 8.11.06, ציווה על שחרורו בתנאים שנקבעו על ידו.

אין מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות המפורטות עלי כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בכפ"ס. השאלה היחידה בעניינה נטושה מריבה בין באי כח הצדדים המלומדים - מטעם המדינה, עורכת הדין נאוה טולדנו, ומטעם המשיב, עורך הדין דוד עמר - הינה, האם נתונה סמכות לבית משפט השלום בכפ"ס לדון בכתב האישום שהוגש כנגד המשיב.

סעיף 2(א) לחוק להארכת תקפן של תקנות-שעת-חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח-1977 (להלן: "החוק"), הינו אבן השתיה בענייננו.

"2. (א) בנוסף לאמור בכל דין יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל"

חשוב לציין עוד לענייננו את סעיף 2א(א):

"לבית המשפט בישראל יהיו כל הסמכויות הנתונות לו על פי הדין החל בישראל בקשר לעבירות שהוא מוסמך לדון בהן על פי כל דין, גם לעניין צווים שיש לבצעם באזור, או שיש לבצעם בשטחי המועצה הפלסטינית לפי פרק ג' סימן ב'" (הדגשה שלי - ד.ר.)

בפרוטוקול הכנסת מיום י"ז בטבת התשנ"ה (20 בדצמבר 1994), בדיון על הצעת החוק, הסביר דדי צוקר, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, את פרק סמכויות השיפוט:

"העיקרון החשוב ביותר שאנחנו קבענו לגבי אזרחים ישראלים, בהבדל גדול מתושבי עזה ויריחו - האזרח הישראלי שיהיה באותו אזור, בעזה וביריחו, גם אם הוא איננו תושב התנחלות באותו אזור, בעצם נושא את החוק על גבו. כלומר, הסמכות המרבית שתהיה לשלטונות החוק המקומיים בעזה על אזרחי ישראלי היא באפשרות להחזיקו ולמוסרו לידי המשטרה הישראלית[..] חובת השלטון הפלסטיני היא להביאו אל השוטר הישראלי, והוא יישא בדין כאילו עבר את העבירה בישראל. כלומר, הוא נושא את החוק הישראלי על גבו".

מאז ועד היום עבר נוסח החוק מספר שינויים, שנבעו בעיקר מהסכמים מדיניים-פוליטיים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית - אולם תכלית החוק, שעמדה לנגד עיניו של המחוקק, נותרה בלא שינוי.

בית המשפט העליון נדרש לנושא תחולת סמכות בית משפט השלום בישראל ברע"פ 5187/96 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל. כב' המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין, דחה בקשה לרשות ערעור, ומהחלטת בית המשפט נראה כי לבית משפט השלום בישראל הסמכות לדון בהפרת צו מפקד צבאי - אם סעיפי החוק לא היו מוחוורים דיים בסעיפים שצויינו לעיל.

ביתר שאת - בית המשפט העליון, בע"פ 163/82 משה דוד נ' מדינת ישראל (פורסם פד"י ל"ז(1) עמ' 622), מפי כב' השופט ברק (כתוארו דאז) - דן בסוגיה שעל מדוכת דיוננו. בית המשפט העליון סטה מהלכת צובא - עליה נשען, למעשה, המשיב בטיעוניו - וקבע בצורה בהירה וברורה ההלכה השולטת בכיפה מאז ועד היום.

בפסק הדין בעניין משה דוד דק בית המשפט העליון לאבחן בין הגישה המוחשית, שנקבעה בהלכת צובא, לגישה המושגית, או המופשטת. בית המשפט העליון הכריע לטובת הגישה המושגית.

על פי הגישה המושגית, כמו על פי הגישה המוחשית, פועלה של תקנה 2(א) הוא בהחלת הדין הפלילי הישראלי, על כל היסודות של העבירות הפליליות, על אירוע שהתרחש באזור. השוני בין שתי הגישות מתעורר לעניין זיהויו של היסוד העובדתי-נסיבתי (שוטר, תמרור, רישיון). הגישה המוחשית מזהה יסוד זה בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקיימות בפועל באזור. לא כן הגישה המופשטת. זו מחליפה את הנסיבות העובדתיות האקטואליות שבאזור בנסיבות ישראליות היפותטיות מקבילות.

כב' השופט ברק (כתוארו דאז) קבע, כי מטעמים שבהיגיון ובמטרת החקיקה בפירושה של תקנה 2(א) לחוק, יש לנקוט את הגישה המושגית. שאלת המפתח במסגרתה של הגישה המושגית היא, על פי איזה מבחן ומכח איזה עקרון, נעשית השוואה או המרה של הנסיבות העובדתיות: "...מתי נאמר, כי נסיבות עובדתיות פלוניות שהתרחשו באזור ניתנות להמרה בנסיבות עובדתיות מקבילות בישראל, ומתי נאמר כי המרה זו אינה אפשרית? ודאי שהתשובה לשאלה זו מעוגנת בראש ובראשונה בניסוחה של העבירה הישראלית. הנורמה הפלילית הישראלית היא הקובעת את הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות, ואלה מהוות את הרקע הנורמטיבי לבחינתה של המרת הנתונים. אך, כאמור, כיצד נעשית המרה זאת? דומה, כי במצבים הקיצוניים הפתרון יימצא באופן אינטואיטיבי, בלא שיהא צורך לקבוע אמת מידה מסויימת לביצוע ההמרה...". (הדגשות שלי - ד.ר.)

כב' השופט ברק (כתוארו דאז) מציע מבחן עזר הבוחן את אפשרות ההמרה על פי האינטרסים והערכים החברתיים, שהאיסור הפלילי הישראלי בא להגן עליהם. אם אינטרסים וערכים אלה הם בעלי זיקה ישראלית ספציפית, המרת הנתונים אינה אפשרית, והמעשה או המחדל, אשר אירעו באזור, אילו נעשו בישראל, לא היו מהווים בה עבירה פלילית. לעומת זאת, אם האינטרסים והערכים, עליהם באה הנורמה הישראלית להגן, אינם בעלי זיקה ישראלית ספציפית, כי אז המעשה או המחדל שהתרחשו באזור היו מהווים עבירה בישראל - אילו התרחשו בה.

הנה נא, לבית משפט בישראל סמכות לדון, לפי הדין הישראלי, אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין, על מעשה או מחדל שאירעו באזור. כמו גם, לעניין צווים שיש לבצעם באזור.

בשלנו, הואשם המשיב על כך שהפר הוראה חוקית שניתנה לו על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, מכח סמכותו לפי סעיף 86(א) ו-(ב) לצו בדבר הוראות בטחון.