החלטה בתיק בש 93699/04

בפני בקשה למעצרו עד תום ההליכים של המשיב, כאשר בד בבד הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירת רצח.

עפ"י המפורט בכתב האישום:

סלים ג'ראבי יליד 27.9.34, (להלן: " המנוח"), התגורר בדירה ברח' יפת 47 ביפו, (להלן: " הדירה").

המשיב הינו יליד 1983, תושב השטחים, ושהה בארץ בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, באופן בלתי חוקי ועבד בביצוע שיפוצים.

ביום 5.9.04 בשעות הבוקר  הגיע המשיב לדירה, והתפתחה תיגרה בינו לבין המנוח. במהלכה, נטל המשיב סכין משולחן שהיה בחדרו של המנוח, ודקר באמצעותה את המנוח מס' פעמים. למנוח נגרמו 5 פצעי דקירה: אחד בצוואר, אחד בבטן שמאל, 2 בבית החזה השמאלי, וכן 3 פצעי חתך.

לאחר מכן נמלט המשיב מהדירה, חזרה לכפרו.

כתוצאה מהדקירה בבטן העליונה, שחדרה לכבד, נגרם מותו של המנוח.

ב"כ המבקשת עו"ד גל טענה בפני, כי המשיב מודה כי דקר את המנוח, אולם לטענתו עשה זאת לאחר שהמנוח הציע לו כי יקיים עימו יחסי מין, ואיים עליו באמצעות סכין כי אם לא יעשה כן, ידווח עליו כעל שוהה בלתי חוקי, ולכן ברח המשיב מהדירה. לטענת ב"כ המבקשת, טענת המשיב כי המנוח דרש ממנו לקיים עימו יחסי מין נסתרת, מאחר ובגופת המנוח, שהיה בן 70, נמצאה כמות אדירה של מטדול, אשר בכוחה לבטל חשק מיני. עוד מפנה, לדברי חברו של המנוח, שסיפר כי המנוח, שהיה הומוסקסואל, מעולם לא קיים יחסי מין בכוח. מפנה לכך שהמשיב טען, כי התפתח מאבק בינו לבין המנוח, אך גם טענה זו נסתרת לאור מבנה גופו השברירי של המנוח, גילו המבוגר, מחלותיו והמטדול שנמצא בגופו.

באשר לעילת מעצר טענה ב"כ המבקשת, כי הרצח בוצע באמצעות סכין, והגישה הרווחת בבתיהמ"ש הינה, כי מי שמשתמש בסכין לשם פתירת בעיותיו, מקומו במעצר. ולכך נוספת העובדה כי המשיב הינו תושב שטחים, שהוכיח מסוכנותו לאחר שנמלט לשטחים לאחר ביצוע הרצח.

ב"כ המשיב עו"ד לחן טען בפני, כי ההיכרות בין המשיב למנוח נוצרה לאחר שהמשיב ביצע עבודות שיפוצים בביתו של המנוח.  מרשו פעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שהמנוח ביקש לקיים עימו יחסי מין והוא סרב, והמנוח איים עליו כי יסגיר אותו למשטרה.  לטענת ב"כ המשיב, לאחר שסירב המשיב לקיום יחסי המין, רץ לעברו המנוח כשבידו סכין, המשיב ביקש להגן על עצמו, והתפתח מאבק. לטענתו, ביקש המנוח מהמשיב להמתין לו, וכשחזר היתה ברשותו קופסת וזלין, אשר לטענת ב"כ המבקשת, לא נמצאה בדירת המנוח. באשר למטדול, לטענת ב"כ המשיב, אין מדובר בכמות המבטלת חשק מיני. עוד טען ב"כ המשיב, כי המנוח היה בחיים כאשר ברח המשיב מהדירה. באשר לכך טענה ב"כ המבקשת, כי מדובר בעניין של כמה דקות, בהן היה המשיב עדיין בחיים.

לסיכום טענתו, לא התקיימו יסודות עבירת הרצח, בהעדר כוונה תחילה מצד המשיב ולאור הראיות, ועל כן אין לעצרו עד תום ההליכים.

חוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו - 1996, (להלן: " חוק המעצרים"), מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של משיב עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95, פ"ד נ(2) 133, ע"י כב' השופט ברק כדלקמן:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח אתאשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי". 

שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי המדינה יצאה ידי חובתה באשר לקיומן של ראיות לכאורה, וזאת כמפורט להלן:

הודעת סוהיל זעזוע מיום 14/11/04: 

מספר כי המנוח היה הומוסקסואל, והיה מקיים יחסי מין עם נערים צעירים. את הנערים היה מכיר בעיקר בקולנוע נגה, היה קונה להם אוכל ושתייה. מספר כי מעולם לא אנס אותם, או השתמש כנגדם בכוח. מספר כי המנוח היה רזה, סבל מקוצר נשימה, ועבר מס' ניתוחים. " הוא היה בן אדם חלש אין לו כוח בכלל תדחפי אותו ככה הוא יפול".  

הודעת המשיב מיום 8/11/04: