החלטה בתיק בש 93256/06

1.                  השאלה העומדת להכרעה היא ממתי מתחיל חישוב המועד לפסילת רישיון הנהיגה, כאשר בגזר הדין הוטל עונש של פסילה.

2.                  ואלה העובדות הרלבנטיות למקרה הנדון:

העורר הורשע ב - 15.9.98 בבית משפט השלום בנתניה בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שבוצעה בתאריך 6.2.98.

על העורר נגזרו שנתים פסילה בפועל, פסילה על תנאי וכן קנס.

בפני בית משפט לתעבורה בנתניה (כב' השופט יהושע הלוי) הוגשה בקשה לחישוב הפסילה. נטען כי את הפסילה יש לחשב מיום גזר הדין 15.9.98 ובדיון שהתקיים ב- 28.6.06 ציין הסניגור כי הרישיון פקע עוד ב- 15.2.91 ומאז העורר לא נהג שעל כן יש לקבוע כי הפסילה רוצתה והסתיימה.

בדיון בפני בית משפט קמא, הסתבר כי לאחר המועד הנטען של פקיעת הרישיון, העורר המשיך לנהוג. הוא הורשע בגין נהיגה ב0 22.3.91 ודינו נגזר ב- 15.3.92

(בבית משפט השלום בת"א) לתקופה של 15 חדשי פסילה בפועל. כמו כן נהג ב- 26.3.91 ודינו נגזר ב- 19.3.92 ל- 15 חדשי פסילה בפועל.

עוד מציין בית משפט קמא כי העורר נהג ללא רישיון תקף גם ב- 2002.

3.                  בית משפט קמא מצא כי יש לאבחן את המקרה הנדון מהפסיקה שהוגשה ועליה התבססה הבקשה וזאת מהטעם שבאסמכתאות שאוזכרו " לא בוצעה נהיגה נוספת על הנהיגה הרלבנטית שבפסקי הדין ואילו כאן בוצעו 3 נהיגות נוספות. 2 נהיגות לפני האירוע שבפני ונהיגה לאחר מכן, היינו ב- 2002".

לפיכך קבע בית משפט קמא כי מניין הפסילה בפועל בת השנתיים " מתחיל מ- 21.5.05 מועד הפקדת התצהיר בבית משפט כאן".

על החלטה זו הערר שבפני.

4.                  לטענת הסניגור, העורר לא ידע כי עליו להפקיד תצהיר, והרי תוקף רשיונו פקע עוד ב- 1991 והדבר היה ידוע לבית המשפט שדן אותו לפסילה, כך שממילא לא היה צורך בהפקדת תצהיר בבית משפט.

עוד הוא מפנה לשינוי בחקיקה, וטוען כי יש להבחין בין המצב ששרר בתקופה שקדמה לביטול תק' 557(ד) לתקנות התעבורה, שבוטלה ב- 1993 לבין התקופה שאחריה.

משבוטלה התקנה 557(ב) חל סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה לפיו מועד תחילת הפסילה היא מיום מתן גזר הדין (במקרה שלנו 1988).

עוד הוא מציין כי בקשות דומות שהגיש לענין חישוב הפסילה בשני תיקיו האחרים, נענו על ידי בית המשפט בת"א ושם חושבה הפסילה מיום מתן גזר הדין.

5.                  ב"כ  המשיבה התנגדה לפרשנותו של העורר והפנתה לפסיקה שלטעמה תומכת בהחלטת בית משפט קמא.

6.                  לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחקיקה הלרבנטית ובפסיקה שהוצגה בפני, דעתי היא כי ביטולה  של תקנה 557(ד) אינו משליך על תוצאות הערר.

תקנה 557(ד) קבעה:

"לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום למחרת פקיעת תוקפו של הרשיון".