החלטה בתיק בש 93200/06

1.       לפני בקשה לפסיקת הוצאות. בהחלטתי מיום 14.11.06 דחיתי את בקשת המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות) להתיר פרסום קטעים מהתיעוד החזותי של העימות שערכה המשטרה בין המבקש ובין המתלוננת באישום השני שהוגש נגדו, מהנימוק שהבקשה אינה מגלה עניין ציבורי או חשיבות ציבורית בפרסום, מלבד סיפוק יצר סקרנות ומציצנות כלפי משפחתו של המבקש.

2.       המבקש מבקש לחייב את המשיבות בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו בגין ההליך. לטענתו, הלכה היא כי בעל דין שהפסיד ישלם את הוצאותיו הריאליות ואת שכר טרחת עורך דינו של הזוכה בהליך (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר, תק-על 2005(2), 4087). לדבריו בענייננו " מדובר בהליך אשר נכפה על המבקש על ידי תאגידי ענק חפצי "רייטינג" שקבלת הבקשה הייתה מכניסה לכיסם סכומים נאים ביותר כתוצאה מרייטינג גבוה לחשיפת הקלטת". לעניין גובה ההוצאות המבוקשות נטען כי בשל התוצאות הקשות ביותר שהיו צפויות למבקש ולמשפחתו עם קבלת הבקשה לפרסום התיעוד החזותי, הוא יוצג בהליך על ידי שלושה עורכי דין, וסך ההוצאות מסתכם ב-15,000 דולר ומע"מ. לדבריו סכום זה הינו זניח לעומת טובת ההנאה שהיו משיגות המשיבות לו נתקבלה בקשתן.

3.       המשיבה 1, חברת החדשות, מתנגדת לבקשה. לטענתה הבקשה לפרסום התיעוד החזותי הוגשה בהתאם לסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002. מדובר בהוראת חוק עונשית (האוסרת את הפרסום ללא קבלת רשות מטעם בית המשפט) ובקשה המוגשת מכוח סעיף זה מהווה חלק מהליך פלילי ולא הליך אזרחי. המבקש לא הצביע על הוראת חוק מפורשת המקנה לבית המשפט סמכות לחייב בעל דין בהוצאות משפט או בשכ"ט עו"ד. בעניין זה מפנה המשיבה 1 למספר הוראות חוק בדין הפלילי אשר מקנות לבית המשפט סמכות כאמור, או מחילות את סדרי הדין האזרחיים על ההליך. עוד נטען כי דין הבקשה להידחות מטעמים של מדיניות משפטית ראויה. הבקשה לא הוגשה לשם רווח כספי. חברת החדשות היא גוף שהוקם ופועל לפי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 ובפנייתה לבית המשפט מילאה את התפקיד העיתונאי והציבורי שיש לה להביא בפני הציבור מידע שהיה לדעתה עניין ציבורי בפרסומו. הטלת הוצאות במקרה מסוג זה עלולה להרתיע את כלי התקשורת מלפנות בעתיד בבקשות לפרסום, וכך יימצא הציבור נפגע הן בהיבט חופש הביטוי והן בהיבט זכות הציבור לדעת.

4.       המשיבה 2, חברת ידיעות אינטרנט, מתנגדת אף היא לבקשה. המשיבה 2 סבורה כי המבקש מושתק מלהעלות את הבקשה לאור עמדתו בהליך בש"א 16992/06 עיתון הארץ נ' גלזר, בו התנגד המבקש לחיובו בהוצאות ההליך שעניינו היה פרסום התביעה האזרחית שהוגשה על ידי המתלוננת. באותה בקשה שהוגשה בהליך האזרחי, התנגד המבקש דכאן לפסיקת ההוצאות נגדו מהנימוק שאין זה מסוג ההליכים בהם ראוי ונכון לפסוק הוצאות. כן מצטרפת המשיבה 2 לטענתה של המשיבה 1 כי המבקש לא תמך את בקשתו בהוראת חוק המסמיכה את בית המשפט לפסוק הוצאות במקרה דנן. נטען כי הבקשה להתרת הפרסום הוגשה בתום לב תוך הסתמכות על ההלכות והדין. תפקידם של אמצעי התקשורת הוא להביא לידיעת הציבור את מלוא המידע, והרווחים הנובעים מכך, אם ישנם, אין בהם להעלות או להוריד מחשיבות התפקיד הציבורי. הנוהג בבקשות של התרת פרסום בהליכים פליליים או אזרחיים הוא שאין לחייב צד בהוצאות אלא אם התנהגותו היא נפסדת ובלתי הגונה.

5.       המשיבה 3, כמשיבה פורמאלית בלבד, השאירה " לשיקול דעת בית המשפט".

6.       הגעתי למסקנה כי יש להעתר לבקשה.

ההליך על-פי סעיף 13 הנזכר, ממוקם אמנם באכסניה של דיני העונשין, אך במהותו אינו הליך פלילי ממש, בוודאי לא כזה המתנהל על-פי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). במהותו הוא מעין הליך מינהלי (אשר לסמכות אזרחית " המתגוררת ... בביתו של דין העונשין" ראה רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002)).

ממילא ההוראות שבדיני העונשין העוסקות בתשלום הוצאות במשפטים פליליים או במעצרים אינן רלוונטיות. גם אם אין הוראת חיקוק מפורשת בנושא, רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות מכוח סמכותו הטבעית (ראה לענין סמכותו הטבועה של בית המשפט להטיל הוצאות אישיות על עורך-דין, בג"צ 2682/92 שמחה ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי באר-שבע, פ"ד מז(2) 203).

המשיבות הן שנקטו בהליך זה מיוזמתן, ו"כפו" אותו על המשיב. העובדה שעצם הפניה לבית המשפט לפי סעיף 13 הנזכר היא לגיטימית, אינה אמורה לפטור מיניה וביה את המשיבות מלשפות את המבקש על הוצאותיו המשפטיות, אם מצא בית המשפט שבקשתן לא היתה מוצדקת.

גם היותן של המשיבות גופי תקשורת, הממלאים תפקיד "עיתונאי וציבורי" (כאמור בתגובת המשיבה 1), אינה אמורה לפטור אותן מתשלום הוצאות. גם אם סברו המשיבות כי יש עניין ציבורי בפרסום הקלטת ואף בהנחה שבקשתן לא הושפעה כלל משיקולי "רייטינג" מסחריים - הן טעו בשיקול דעתן. אין הצדקה שהמשיב ישא כספית במחיר טעותן.

לא ראוי שכלי התקשורת יתבעו לעצמן פריווילגיה לפיה הן תהיינה פטורות מלשאת בתוצאות מעשיהן, שגרמו לחסרון כיס לבעל דינן.

המבקש עותר לכיסוי הוצאותיו הריאליות, המסתכמות לטענתו בשכר טרחת עורכי דינו בסך -.15,000 $ בתוספת מע"מ. המבקש יוצג על-ידי שלושה עורכי דין.

אין הצדקה שהמשיבות תשאנה בהוצאות מוגדלות בשל בחירתו של המבקש להיות מיוצג על-ידי שלושה עורכי דין (בדיון בהליך שאינו מורכב משפטית או עובדתית).

לפיכך אני מחייב את כל אחת מהמשיבות לשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך -.10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: