החלטה בתיק בש 93029/07

1. בפני בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.
2. כנגד המשיבים הוגש כתב-אישום המייחס להם נסיון לרצח, גרימת חבלה חמורה, נשיאת נשק וקשירת קשר לפשע.
3. הסניגור המלומד הסכים שקיימת תשתית ראייתית לכאורית, וכפועל יוצא קיימת עילת מעצר (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 20). "אולם, לאור הבעייתיות בתשתית יש מקום לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר" (שם).
4. אינני סבורה כי קיימת בעייתיות בתשתית הראייתית כפי שהוצגה בפני בית המשפט, ובוודאי שאין מדובר "בבעייתיות" שיש בה כדי לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף חלופת מעצר על פני מעצר עד תום ההליכים, ואבאר.
5. מכתב האישום עולה, כי ביום 31.7.07 "בשעה 19:15 או סמוך לכך" (סעיף 2 לכתב האישום) שהה סמיח אל שמאלי (להלן: "סמיח") בבית קפה ברחוב כצנלסון בלוד (להלן: "בית הקפה") בעודו יושב בבית הקפה ומשחק קלפים עם חבריו, נכנסו המשיבים לבית הקפה כשלראשם כובעים. בידי המשיב 1 היה אקדח, ומייד עם כניסת השניים לבית הקפה, החל המשיב 1 לירות לכיוון ראשו ופלג גופו העליון של סמיח. בפועל נורו מספר רב של כדורים, ושבעה מהם פגעו בסמיח אשר נפצע קשה. בתום הירי נמלטו המשיבים מהמקום.

זמן קצר לאחר הירי הגיע המשיב 2 לבית אחיו, איסמעיל אל שמאלי (להלן: "איסמעיל"), שם החליף את חולצתו באחת מחולצותיו של איסמעיל, והשאיר בביתו של איסמעיל שתי חולצות ושני כובעים. לאחר שהמשיב 2 עזב את ביתו של איסמעיל, שרף איסמעיל את החולצות ואת הכובעים.

6. אין חולק כי בזמן הירי היו בבית הקפה אנשים נוספים, וחלקם אף נחקרו על ידי משטרת ישראל. הסניגור המלומד חזר וטען מספר פעמים כי למרות שבזמן הירי נכחו בבית הקפה כ-20 בני אדם, "אף אחד לא מזהה את המשיבים" (עמ' 4 ש' 3), ובכך לא דק פורתא הסניגור המלומד. לאחר קריאת התיק המשטרתי התברר כי אף לא אחד מהנחקרים טען כי ראה את היורים ולא הצליח לזהותם. מתברר שמטעמים השמורים עם הנוכחים בבית הקפה בזמן הירי, טענו כולם כאחד כי לא ראו את היורים, וזאת משום שנשכבו על הארץ או ברחו למטבח.

אמנם, הלכה פסוקה היא כי בשלב זה של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, אין בית המשפט מתייחס למהימנות או משקל הראיות, אולם, זה המקום לציין כי דווקא הימנעותם האחידה של כל העדים לירי מהודאה כי ראו את היורים, ואולי אף זיהו אותם, פועלת לחובת ההגנה, שכן, אין זה הגיוני או מתקבל על הדעת שאף אחד מבאי בית הקפה לא ראה במו עיניו את היורים, והדעת נותנת כי באי בית הקפה ראו גם ראו את היורים, אלא שהם מפחדים לומר זאת.

סמיח - המתלונן - פירט בהודעתו כי הוא ראה את היורים, ואף זיהה אותם כבני דודיו הדיל ומוחמד אל שמאלי. מחומר הראיות עלה, כי כשבועיים לפני האירוע נשוא הבקשה הסתכסך סמיח עם המשיב 1. המשיב 1 נחקר באשר לסכסוך זה, והודה כי נפגע מאוד מהתנהגותו של סמיח כלפיו, הן בשל העובדה שסמיח יחד עם אחרים זרק אבנים על רכבו ודרש ממנו להחזיר לאדם אחר נשק שלטענת סמיח, הוא זה שלקח אותו, והן משום שסמיח אסר עליו להיכנס לכפר (לג'ואריש). המשיב 1 הכחיש כי הוא זה שירה על סמיח, אולם, מעדותו של סמיח עולה, כי המשיבים הינם בני משפחתו ומוכרים לו היטב, והוא אף ציין כי זמן קצר לפני תקרית הירי, אף פגש אותם בחתונה משפחתית. משכך, נכון לשלב זה, אין לי כל סיבה לפקפק בנכונות זיהויו של סמיח, ואין סיבה לקבוע כי זיהויו את המשיבים כמי שירו בו, הינו זיהוי שגוי.

בעדותו, סיפר סמיח כי לאחר שנפגע ביקש ממישהו שנכח במקום מכשיר טלפון וטלפן לאחיו וסיפר לו מי ירה בו. סמיח הסביר בהודעתו כי סבר שהוא עומד למות מפציעותיו ולא רצה שמשפחתו תחשוב שמישהו אחר ביצע את הירי לכיוונו. הסניגור המלומד ייחס משום מה חשיבות רבה לשיחה זו, וניסה להראות כי קיומה הינו בלתי אפשרי שכן, באותו זמן היה סמיח "פצוע ולמעשה חסר הכרה" (עמ' 5 ש' 7), אלא שמבדיקת מסמכי בית החולים אליו פונה סמיח עולה, כי סמיח הגיע לבית החולים בהכרה מלאה, ועל כן, יתכן בהחלט שביצע את אותה שיחת טלפון, ומכל מקום ביצועה או אי ביצועה של אותה שיחה, אינם רלוונטיים לשלב זה של הדיון.

באשר לשעת האירוע - השעה המדוייקת שנויה במחלוקת, אלא שנכון לעת הזאת - הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין זה מעלה או מוריד אם האירוע היה בשעה 19:15 או בשעה 20:00.

במאמר מוסגר אציין, כי מרבית העדים שנחקרו נקבו בשעות שבין 19:15 ל-19:30, וייאמר מיד, כי אך טבעי הוא שהעדים לא סברו כי עליהם להביט בשעוניהם, בעדיפות גבוהה, וברגע האירוע , ומכל מקום, אינני מייחסת לנקודה זו משקל מכריע בדיון זה.

מעדותו של איסמעיל - אחיהם של המשיבים - עולה כי בערך בין השעה 20:00 לשעה 20:30 הגיע המשיב 2 לביתו יחד עם אח אחר של המשיבים. לדברי איסמעיל, אחיו - המשיב 2 - נראה לחוץ, מבוהל ועצבני. המשיב 2 החליף בביתו של איסמעיל את חולצתו והותיר בבית איסמעיל שתי חולצות ושני כובעים. זה המקום לציין כי סמיח העיד שהמשיבים לבשו חולצות טריקו לבנות וחבשו כובעים לראשם, ואכן לפי דברי איסמעיל, אחיו המשיב 2, לבש חולצת טריקו לבנה , בטרם החליפה באחרת. איסמעיל, רעייתו ואמו העידו כי המשיב 2 אינו נוהג לבקר בבית איסמעיל, והביקור האמור הינו בהחלט יוצא דופן, ואם נצרף לכך את העובדה שהמשיב 2, אשר אינו נוהג לבקר אצל איסמעיל, אף החליף בביתו חולצה, הרי שיתכן בהחלט שהמשיב 2 הגיע לבית איסמעיל בניסיון לטשטש את עקבותיו, ולהיפטר מחולצתו וכובעו, וכן מחולצתו וכובעו של המשיב 1, וזאת על מנת שלא יעלו על עקבותיו, ולא יזהו אותו כמי שנטל חלק בירי על סמיח.

הן המשיב 2 והן איסמעיל הכחישו את האמור, אולם, איסמעיל לא נתן כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת לכך שבתום ביקורו של המשיב 2 בביתו, הוא שרף את החולצות והכובעים שהושארו שם. איסמעיל טען בהודעתו כי שמע שהיה "רצח" , וראה שאחיו - משיב 2 אינו מתנהג כתמול שלשום, ונראה כי הוא קשר בין הדברים, והעדיף לשרוף את הבגדים כדי שלא יוכלו לשמש כראיה נגד אחיו המשיבים.

באשר לאיכונים הטלפוניים - מהאיכונים עולה כי בזמן המשוער של הירי, היו שני המשיבים בקרבת מקום הירי, ודי לי בכך, בשלב זה של הדיון. הסניגור טען כי דווקא מהאיכונים ניתן ללמוד כי מרשיו אינם מעורבים בירי המיוחס להם, אולם אינני רואה את הדברים עין בעין עימו, ודוק: ערכם הראייתי של דוחות האיכון ייקבע בתום המשפט עצמו, ובשלב זה של הדיון, די לי אם אקבע כי לא ניתן להסיק מדוחות האיכון כי המשיבים או מי מהם לא נכח בבית הקפה בזמן הירי.

מהאמור עולה, כי התשתית הראייתית להוכחת כתב האישום, לא רק שאיננה קלושה, אלא שהיא איתנה למדי.

חלופת מעצר

7. הסניגור המלומד טען כי יש להורות על חלופת מעצר, בעיקר לאור קלישותן של הראיות. משקבעתי כי אין מדובר בראיות קלושות, כי אם בראיות אשר מעמידות בסיס מוצק להרשעת המשיבים במיוחס להם, הרי שאין מקום להורות על חלופת מעצר מסיבה זו.

בנוסף, מהעדויות וההודעות שנגבו, ומהתשתית הראייתית שהוצגה בפני עולה, כי מסוכנותם של המשיבים הינה רבה ביותר, ומסוכנות זו היא הנותנת, שאין לתת במשיבים אמון ולשחררם בתנאים. לא זו אף זו, מחומר הראיות עולה, בברור, כי ניסיון ההתנקשות בחייו של סמיח נבע, לכאורה, מעלבונו של המשיב 1 אשר נפגע מהתנהגותו של סמיח כלפיו.

מיותר לציין, כי אדם המנסה להרוג את מי שעלב בו, הוא אדם אשר שיקול דעתו לקוי ביותר, ואעז לומר, כי מדובר באדם הפועל ללא כל שיקול דעת, וכי חיי זולתו שווים בעיניו כקליפת השום. אדם כזה אינו ראוי לאמונו של בית משפט, ומקומו מאחורי סורג ובריח כבר בשלב זה, ועוד טרם הרשעתו, והוא הדין  לגבי מי שמסייע בידו לבצע את זממו.