החלטה בתיק בש 92909/07

ערר זה עניינו החלטת כבוד השופטת א. שדמי מביהמ"ש השלום לתעבורה בת"א בב"ש 1504/07 מיום 16.4.07, לפיה הותירה על כנה את פסילת רישיון  הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו אך לא מעבר לשנה מיום 16.4.07.

כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 19.03.07  המייחס לו ביצוע עבירה של  הנהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיף 62(3) , בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש ], התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בקשר עם תקנה 26 לתקנות התעבורה , התשכ"א- 1961.

בפירוט עובדות כתב האישום  מפורטים הפרטים הבאים:

בתאריך 14.03.07 בשעה 02:50 , נהג הנאשם ברכב פרטי סובארו מספר 2645303 בת"א ברחוב מנחם בגין בצומת רח' העלייה ונעצר ע"י שוטרים בשל ביצוע עבירת תנועה. הנאשם נהג ברכב, כשהוא שיכור  כשעפ"י בדיקת נשיפה נמצא 610 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד אווי ר נשוף.

בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא, ב"כ ענף התנועה ת"א  פרט את עובדות המקרה :

"המשיב נראה נכנס לצומת באור אדום ברמזור ונמצאו ליד הנהג שני בקבוקי וודקה שאחד היה חצי מלא והשני ריק ושקית קרח. המשיב בחקירתו הודה ששתה אלכוהול, בירה וודקה. ישנה כמות גבוהה של אלכוהול. נוהג משנת 2003, לחובתו 13 הרשעות קודמות."

ב"כ המשיבה בדיון שלפנינו אף הוסיפה כי  כשנעצר העורר בבדיקת המאפיינים נמצא שהוא  התנדנד.

מנגד, ב"כ העורר בדיון בבימ"ש קמא, ציין  כי גם אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית עדיין התשתית אינה מצביעה על היותו מסוכן ועל כך שהמשך נהיגתו מהווה סכנה לשלום הציבור.

עו"ד קולקר  פנה לבימ"ש זה בבקשה להורות על ביטול פסילת הרישיון עד תום ההליכים  של העורר, בהתבסס על הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה והעורר צפוי להיות מזוכה מכל אשמה.

הטענות אותן העלה לביסוס עמדתו הנן:

1. בדיקת הינשוף נכון ליום ביצוע העבירה המיוחסת לעורר , דהיינו ה 14.3.07,   אינה חוקית שכן לא שר התחבורה חתום על האישור ברשומות אלא שר הבריאות והדבר נוגד את לשון פקודת התעבורה , התשכ"א -1961.  
2. לפי לשון הפקודה , הוכחת שכרות תיתכן רק בהוכחת כמות אלכוהול ולא ניתן להוכיח שכרותו של העורר שלא דרך בדיקת דם, שכן מכשיר הינשוף נכון דאז , לא היה מאושר כחוק,  ובמקרה של העורר לא נערכה לו בדיקת דם. בהמשך טוען ב"כ העורר  כי יסודות כתב האישום אינם מגלים  עבירה שכן כדי להרשיע  בנהיגה בשכרות על פי בדיקת נשיפה היה צריך כתב האישום להכיל את הסעיף בתקנות התעבורה המתייחס לתוצאות של בדיקת הנשיפה- תקנה 169ד (ב)  לתקנות התעבורה , תשכ"א-1961 הנעדר מכתב האישום.
3. בדיקת המאפיינים שקוימה לעורר אינה חוקית שכן זו חקירה ללא חשד מוקדם ועל כן  מעצר ועיכוב אסורים.

כטענה חלופית העלה ב"כ העורר את הטענה כי ביהמ"ש שגא בהחלטתו בכך שפסל את רישיונו של העורר למשך שנה ולא פעל כמצוות סע' 50 (ב) לפקודת התעבורה, התשכ"א -1961.

הדיון שלפנינו נסוב סביב השאלה האם יש לפסול את רישיונו של העורר עד לבירור אשמתו .

בשלב הדיוני בו אנו מצויים על  ביהמ"ש לבחון שתי שאלות :  ראשית -  האם יש סיכוי להרשעה , כשבחינה זו מתבססת על בדיקת  הראיות הלכאוריות המצויות בידי המאשימה , שאלה נוספת, בעלת נפקות מרכזית  הנה  בדיקת מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור .

·         האם קיים סיכוי להרשעה?  ראיות לכאורה

ב"כ העורר טען ארוכות בפני ביהמ"ש כי סיכויי ההרשעה בתיק כנגד מרשו הינם אפסיים ומשכך יש להשיב לו את רישיון הנהיגה.  כחלק מטענותיו מפנה עו"ד קולקר לכך כי המכשיר שאושר בילקוט הפרסומים לצורך בדיקת רמת האלכוהול  תוך כדי נשיפת אויר אינו מאושר כחוק ומשכך אינו חוקי ולכן כל ממצא שנאסף בדרך זו אינו קביל בביהמ"ש. כמו כן, מפנה ב"כ העורר לכך כי אופן השימוש במכשיר בפועל אינו תואם את מצוות המחוקק - אי כיול במקום . 

כפי שכבר אוזכר, השלב בו אנו מצויים מבחינה דיונית הינו שלב מקדים , אשר מתבסס על בחינת הראיות הלכאוריות. מדבריה של רב פקד נחום עולה כי הראיות העומדות לצד התביעה ונגד העורר הינם: 1. בדיקת הנשיפה ובה רמה של 610 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף. 2. העובדה שהעורר ביצע עבירת תנועה מסוג נסיעה באור אדום. 3. מציאת שני  בקבוקי שתיה חריפה  האחד ריק והשני חצי מלא כמו גם קרח ברכב העורר. 4. העובדה שהשוטר שעיכבו הריח ריח אלכוהול שנדף מהעורר 6. העובדה שבבדיקת המאפיינים העורר התנדנד. 7.  העורר הודה בחקירתו בכך ששתה טרם הנסיעה.