החלטה בתיק בש 92685/05

זהו ערר על החלטת בית משפט השלום, בתל אביב יפו (כב' השופטת הניג), מיום 26.6.05, 6.7.05, 12.7.05 שהורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו בת"פ 3690/05, שייחס לו ביצוען של שלוש עבירות מעשה מגונה בקטין, עבירה על סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עררו של העורר מתמקד, איפוא,  בקביעת בית המשפט בעניין קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה שבאישום הראשון והשני, ובשלילת חלופת המעצר, הכל תוך התייחסות למצבו הנפשי של העורר שבסמוך לביצוע העבירה שבאישום השלישי היה במצב פסיכוטי.

במהלך הדיון שב והציע ב"כ העורר את חלופת המעצר זו שהוצגה ונשללה בפני בית משפט קמא בישיבת יום 12.7.05, בפיקוחו של מר אסולין, בהצביעו על כך שהחלופה המוצעת מצויה במקום מרוחק ממקום המצאם של ילדים כך שמסוכנות העורר תנוטרל.

ד י ו ן

לא מצאתי כל ממש בטענות שהועלו בערר, ולא מצאתי לשנות מהחלטתו של בית המשפט קמא.

בהחלטתו מיום 26.6.05 קבע בית המשפט קמא קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר.

באשר לעבירה שבאישום הראשון, קבע בית המשפט קמא שחרף  היותו ער לסתירות, לכאורה, שנתגלו בגירסת המתלוננת הרי שהפוטנציאל המרשיע  בהודעותיה לא נשלל, כאשר חיזוק להודעות המתלוננת הוא מוצא בנסיבות ביצוע דומות המתוארות על ידי מתלוננות אחרות באישומים השני והשלישי.

עיון בתיק החקירה שכנעני בנכונות הקביעה האמורה.

בעניינם של האישום השני והשלישי, קבע בית המשפט קמא, קיומן של ראיות לכאורה מכח הסכמת ב"כ העורר (דאז).

במהלך הדיון הנוכחי הסתייג ב"כ העורר מקביעה זו ככל שמתייחסת היא לאישום השני וזקף אותה לטעות שנפלה מלפני בא כוחו הקודם של העורר שכן לא ניתן היה להסכים לקיום ראיות לכאורה בתיק שנסגר עוד ביום 31.1.05, על ידי המשטרה.

עיון בתיק החקירה הנוגע לאישום השני ובסיבת הסגירה, טופחות על פני הטענה שבתיק לא היו ראיות לכאורה כנגד העורר, כאשר הדמיון הרב שבתיאור המעשים על ידי המתלוננת באישום זה, רק מחזקים את מכלול הראיות הקיימות כנגד העורר בשלושת האישומים.

להערכתי, מי שהחליט בשעתו על  סגירת התיק באישום זה, סבר כי המעשים אינם מצויים במדרג החומרה המצדיק הגשת כתב אישום, אך משהמעשים הלכו והסלימו כמו אלו המתוארים באישום השלישי, שכאמור אין עליהם מחלוקת ויש הסכמה לקיום ראיות לכאורה, הצדיקה פתיחתו מחדש של תיק זה והגשתו ככתב אישום נוסף.

לאחר שאישרתי את קביעת בית המשפט קמא לעניין קיום ראיות לכאורה, אבחן את יתר רכיבי ההחלטה.

בעניין עילת המעצר והמסוכנות הנשקפת מן העורר לא שמעתי כל טענה ודומה שגם בעניין זה צדק בית המשפט קמא בקביעתו בסעיף 10 להחלטה שהמשיב מהווה סיכון פיזי, מיני לקטינות.

בעניין מצבו הנפשי בסמוך לביצוע העבירה באישום השלישי, מצאתי התייחסות מפורשת לכך בפיסקה 11 בהחלטת בית המשפט קמא, על ההתייחסות האמורה אין לי כל דבר להעיר.

לעניין שלילת חלופת המעצר - גם בקביעתו זו של בית משפט קמא, לא מצאתי להתערב לאור האמור בתסקירי המעצר שהתרשם מרמת סיכון גבוהה של העורר  ומצב נפשי בלתי ברור, כמו כן התייחסות מטשטשת אודות התנהגותו המינית. זאת ועוד, חלופת המעצר שהוצגה בפני הנה אותה חלופת מעצר שהוצגה בפני בית משפט קמא ששקל אותה ושלל אותה לאחר שלא  התרשם ממסוגלותו של מר אסולין לפקח על מעשי העורר.

להלן דברי בית המשפט: "נכונות המשיב למשש ילדות שבאות לבקר את הבת שלו או נמצאות בסביבה  לימודית אחרת הגם שמבוגרים נמצאים בסביבה הקרובה הינה מוכנות המחייבת השגחה רבה, אינני רואה כיצד יכול המשיב להשתחרר לחלופת מעצר. החלופות שהציע אינן מתאימות... כן הציע אדם מבוגר שהתרשמתי באולם כי אמנם הוא בעל הבית אך אין לו כוחות פיקוח. גם הערב שהוצע היום לא הניח את דעתי. הערב היה מוכן להבטיח לבית המשפט כל הבטחה, לרבות הבטיח לבית המשפט שילדים לא עוברים ברחוב. אינני מוכנה לסמוך על הערב הזה".

אם אוסיף את התרשמותי להתרשמותו של בית המשפט קמא ממר אסולין, לאחר שזה הופיע בפני ונשאל על ידי מספר שאלות, ובין היתר באם יש לו עבר פלילי, ענה בשלילה - דבר שהתברר באותו מעמד כלא נכון. גיליון הרישום הפלילי שהוגש מאוחר יותר על ידי ב"כ המשיבה בעניינו של מר אסולין ומר וקנין אלברט מראה, כי לשניהם רישומים פליליים והסתבכויות טריות עם החוק. למר אסולין אף עבירה הפרת הוראה חוקית, הרי שהמסקנה שהגיע אליה בית משפט קמא, כי אין לסמוך על חלופת המעצר המוצעת, מסקנה נכונה היא.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא כאמור לעיל.

הערר נדחה.