החלטה בתיק בש 92609/07

לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ליאורה פרנקל), שהורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר מואשם בעבירה של סחר בסם מסוכן. אין מחלוקת כי  מדובר בראיות נסיבתיות והמחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם בראיות אלו יש די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, כפי שקבע בית משפט קמא.

1. החלטת בית משפט קמא

בפתח הדברים אציין כי כב' השופטת פרנקל בחנה את הראיות ונימקה את החלטתה בהתייחס לכל הראיות המצויות בתיק החקירה. למעשה, בדיון לפני חזר ב"כ העורר על כל הטענות שטען בבית משפט קמא ואשר נבחנו על  ידו. ככלל, ניתן לומר כבר בשלב זה כי החלטתו של בית משפט קמא לעניין ראיות לכאורה מעוגנת כנדרש בחומר הראיות שבתיק החקירה.

כדי להבהיר את המחלוקת בין הצדדים יש לתאר בקצרה את עובדות האירוע כפי שהן עולות מכתב האישום ומהחלטת בית משפט קמא, על סמך הראיות שהיו לפניו. כתב האישום כלל שני נאשמים, הראשון, הילאל אל שראיעה (להלן: הילאל), הוא זה שמכר לסוכן את הסם המסוכן, היינו, העביר לסוכן את הסם וקיבל ממנו את כספי התמורה. השני, העורר, נדאל וותד (להלן: העורר או נדאל), שעל פי כתב האישום הוא זה שברשותו היו הסמים שנמכרו לסוכן והוא זה שהעביר את הסמים להילאל כדי שזה ימכרם לסוכן. על פי כתב האישום הילאל הציע לסוכן לרכוש ממנו, מהילאל סמים. לאחר מו"מ טלפוני סוכם על מכירת 50 גרם סם. הילאל והסוכן נפגשו ברכבו של הסוכן ליד ביתו של הילאל, כאשר הילאל ביקש מהסוכן להמתין ליד בית אחר, ביתו של אחד חסונה (להלן: מקום המפגש). כאשר הילאל היה ברכבו של הסוכן עבר במקום רכב סובארו אימפרזה, נהוג ע"י עלי עיסאווי ובו העורר. כאן התגלעה מחלוקת בין הצדדים על השיחה שניהלו הילאל והסוכן בנוגע לעורר, ולעובדה שהסמים יגיעו ממנו, אולם, מכל מקום הילאל עלה לרכב בו ישב העורר והשניים נסעו מהמקום. לאחר זמן, חזרו הילאל והעורר למקום המפגש, בסמוך לביתו של העורר. העורר פנה  לכיוון ביתו,  כאשר הילאל נכנס לרכב הסוכן, עדכן אותו כי יוכל למכור לו רק 30 גר' סם, קיבל את הכסף מהסוכן ופנה אף הוא לכיון ביתו של העורר. לאחר זמן מה חזר הילאל ומסר לסוכן שקית ובה 24.93 גר' סם מסוכן מסוג קוקאין.

2. טענות הצדדים

ב"כ המשיבה, המאשימה, סבורה כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה, המקימות עילת מעצר עד תום ההליכים.

ב"כ העוררטוען כי בנסיבות שתוארו לעיל, ניתן להגיע גם למסקנה אחרת באשר למקור הסמים. לטענתו, מדובר בראיות נסיבתיות שניתן להסיק מהן גם מסקנות סבירות אחרות. ראשית, טוען ב"כ העורר כי הילאל הציע לסוכן את הסמים לפני שפגש בעורר, כך שמקור הסם אינו בעורר. שנית, כיוון שלא היה מעקב רציף אחרי המכונית בה נסעו הילאל והעורר אין לדעת היכן היו ומה עשו. יתכן, כי כאשר הגיעו חזרה למקום המפגש כבר היו הסמים בידיו של הילאל, אלא שזה לא רצה שהסוכן ידע את מקורם ועל כן פנה כאילו לביתו של העורר בשעה שהסמים היו בידיו. עוד טוען ב"כ העורר כי בבניין בו מתגורר העורר יש מספר רב של דירות. כך, שגם אם ניגש הילאל לבניין בו מתגורר העורר יתכן ופנה לדירה אחרת. למשל, לדירתו של עלי עיסאווי, נהג המכונית, המתגורר במקום, או לדירתו של אביו של העורר שבחיפוש באותה דירה נמצא משקל אלקטרוני המשמש לעיסוק בסמים.

אשר לעילת מעצר טוען  ב"כ העורר כי לאור חולשתן של הראיות לכאורה אין מקום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3 . ראיות לכאורה

כל טענותיו של העורר לעניין הראיות לכאורה הועלו בבית משפט קמא (עמודים 5-8 להחלטת בית משפט קמא), וכב' השופטת פרנקל ניתחה בהרחבה את חומר הראיות והתייחסה לכל טענות ב"כ העורר. לאחר שעיינתי בעצמי בחומר הראיות לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתה של כב' השופטת פרנקל לעניין ראיות לכאורה. ואפרט.

אשר לטענה לפיה הציע הילאל לסוכן את הסמים עוד טרם פגש בעורר, ולמעשה סיכמו על עיסקת מכר סמים טרם הגיע העורר במקרה למקום, עולה מחומר הראיות כי אכן הילאל התכוון לספק את הסמים באמצעות אחר,  אבו אלעבד (ראו לעניין זה דו"ח תימלול תקליטור כמפורט בסעיף 2 בעמ' 10 להחלטתה של כב' השופטת פרנקל). אולם, כבר כשהגיע הסוכן לביתו של הילאל התגלו קשיים באספקת הסם על ידי אותו אחר, ועל כן ניסה הילאל להשיג את הסם מהעורר. בשל השינוי במקור האספקה גם עדכן הילאל את הסוכן כי יוכל לספק לו 30 גר' ולא 50 גר'.

אשר לשאלה האם הילאל יזם את הפניה לעורר או הסוכן האיץ בהילאל לפנות אליו, עניין זה פחות חשוב, שכן אין מחלוקת כי מיד בעקבות השיחה בין הילאל לסוכן, והופעתו, המקרית של העורר, עבר הילאל לרכב בו היה העורר כמפורט לעיל. מכל מקום הדבר היה לאחר שהתגלעו בעיות באספקת הסם ע"י האדם המקורי אליו ככל הנראה פנה הילאל (לעניין זה ראו עמ' 10 ו-11 להחלטת כב' השופטת פרנקל והתמליל אליו היא מתייחסת).

אשר לשאלה האם ניתן להסיק כי הסמים סופקו ע"י העורר או שמא, כיוון שבבניין כמה דירות, ניתן להגיע למסקנה אחרת, קבעה כב' השופטת פרנקל כי המסקנה לפיה יש ראיות לכאורה נגד העורר מבוססת על הראיות הבאות: ראשית, על העובדה שהילאל והעורר הגיעו ברכב של אותו עלי עיסאווי שעצר ליד הבניין בו מתגורר העורר,  העורר והילאל ירדו מהרכב ועלי עיסאווי המשיך בנסיעה. לעניין זה טען ב"כ העורר לפני כי ייתכן ועלי עיסאווי חזר בסמוך לאחר מכן לדירתו. טענה זו אינה סבירה שכן על הבית, שהיה ליד מקום המפגש תצפתו אנשי משטרה, וחזקה עליהם שהיו מציינים אם עלי עיסאווי, שהיה עם השניים ברכבו, היה חוזר לביתו. 

שנית, הסוכן ציין בעדותו כי ראה שהילאל הולך לכיוון ביתו של העורר ופוגש בעורר בשביל המוביל לביתו. לעניין זה טען לפני ב"כ העורר כי לא ברור באיזה מרחק מדובר והאם ניתן לתת משקל לדברי הסוכן לעניין זה. ובכן, מקום שמתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של אדם, יהא עליו לבחון האם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת המשיב כנדרש במשפט פלילי. זאת במובחן מהשאלה האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח לכאורה את אשמת העורר מעבר לספק הסביר (ראו למשל בש"פ 9877/03 מדינת ישראל נ' שי עקירו ובש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל).

בב"ש 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, נידונה לפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון השאלה מהו היקף המונח "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" בסעיף 21א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.  הנשיא ברק מבהיר, בעמ' 146, את משמעות המונח "ראיה לכאורה":

"קיים הבדל מהותי בין "ראיה לכאורה" הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין "ראיה רגילה" (או "ראיה מוחלטת") הדרושה להרשעה או לזיכוי. "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או את חפותו של הנאשם... מהותה של הראיה לכאורה היא איפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה... על כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולו המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה... ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם".

בב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה (1) 359,362  קובע הנשיא שמגר:

"יתרה מזאת, למרות שבית המשפט איננו מתייחס לאמינותם של עדים, הרי יבחן בין היתר, אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית אופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר."

בבש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל, ציינה כב' השופטת א' פרוקצ'יה: