החלטה בתיק בש 92152/07

לפניי שתי בקשות שהגיש המבקש, הכרוכות זו בזו. הראשונה, בקשת רשות להארכת מועד להגשת ערעור. השנייה, בקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילה מהחזקת רשיון נהיגה שהוטל על המבקש עד לדיון בערעור.

רקע

המבקש הורשע בעבירות של נהיגה בשכרות (גזר דינה של כב' השופטת פראג לבוא מבית משפט לתעבורה בתל אביב).  על-פי כתב האישום נהג המבקש כשהוא שיכור (בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצאו 560 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף). המבקש היה מעורב בתאונת דרכים כאשר רכב שנסע באור אדום פגע בו.  המבקש כפר במיוחס לו טען כי שתה אחרי התאונה, שעה שהמתין במקום. בית משפט קמא,לאחד דיון בהוכחות קבע, כי המבקש שתה קודם לתאונה והרשיע אותו בנהיגה בעת שכרות. ההרשעה התבססה על שלוש אמרות של המבקש לפיהם שתה בביתו בירה, ולכך שלא ציין בפני בוחן התנועה שהגיע למקום ושאל לפשר ריח האלכוהול מפיו כי שתה בזמן ההמתנה. למעשה הטענה לפיה שתה המבקש לאחר התאונה עלתה רק בישיבת ההקראה. אשר לכמות, קבעה השופטת כי הכמות ששתה המבקש היא זו שבאה לידי ביטוי בבדיקת הנשיפה. בימ"ש קמא גזר על המבקש קנס בסך 1,200 ש"ח, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, מאסר על תנאי של ששה חודשים למשך שלוש שנים. כמו כן הפעילה השופטת פראג לבוא, עונש פסילה על תנאי בן חודשיים לריצוי בחופף.

טענות הצדדים

ב"כ המבקש לא הגיש ערעור על הכרעת הדין או על גזר הדין במועד. ב"כ המבקש מנמק את בקשותיו בכך שלאחרונה התברר כי מכשיר בדיקת הנשיפה, הינשוף, האמור למדוד את כמות האלכוהול בגופו של אדם (להלן: "מכשיר המדידה") לא אושר כנדרש בחוק, על כן כל מי שהורשע בעבירה של נהיגה בשיכרות הורשע באופן בלתי חוקי, על כן יש מקום להאריך את המועד לצורך הגשת ערעור, וכיוון שסיכויי הערעור טובים, מאותה סיבה ממש יש להורות על עיכוב ביצוע עונש הפסילה.

ב"כ המשיבה טענה כי במקרה שלפנינו ההרשעה בנהיגה בשכרות לא הייתה רק מכוח המדידה במכשיר הינשוף אלא בעיקבות העובדה שבית המשפט קמא קבע ממצא לפיו המבקש שתה עובר לתאונה. לטענתה, מכשיר המדידה מהווה אינדיקציה ואפשרות אחת להרשעה בנהיגה בשכרות, אך, לטענתה, על פי לשון החוק ניתן להגיע לאותו ממצא ולהרשעה גם על סמת ראיות אחרות, בדיוק כפי שהיה במקרה שלפנינו.

טענה משפטית חדשה כבסיס להארכת מועד להגשת ערעור

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם שינוי ההלכה המשפטית, או במקרה זה טענה משפטית חדשה (שכן טרם נקבעה הלכה לעניין זה בבית המשפט העליון ואף אין החלטה לגופו של עניין גם בבתי המשפט המחוזיים), מהווה בסיס להארכת מועד להגשת ערעור, או שהלכה כזו, אם תהיה תחול רק לגבי ערעורים שיוגשו החל מהמועד בו החלו להעלות את אותה טענה משפטית.

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), קובע בסעיפים 199 ו-200 את המועדים להגשת ערעור. סעיף 201 קובע:

" 201. בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200"

מחד גיסא, שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הוא רחב מאוד, יותר מאשר בהליך אזרחי, ומאידך גיסא, אין מקום להיענות לבקשות הללו כדבר שבשיגרה. מה הם אפוא גבולות שיקול-הדעת? עלינו לבחון מה הם האינטרסים המוגנים העומדים זה מול זה - ולאזן ביניהם.

מחד גיסא, עלינו לזכור כי מטרתו של ההליך הפלילי היא להגיע לחקר האמת, להרשיע את האשמים ולדאוג כי מי שאינם אשמים - יצאו זכאים בדין. מאידך גיסא, החוק מטיל עלינו כללים פרוצדוראליים, אשר מטרתם לשים מסגרת והגבלות על צורת הניהול של המשפט הפלילי. החוק מקנה למי שהורשע בדין זכות לערער על פסק ^-הדין (או לבקש רשות ערעור נוסף, אם כבר התקיים הליך ערעור אחד). מטרת החוק הינה לאפשר תיקון טעות או עיוות דין שנעשו לנאשם במסגרת ההליך בערכאה הקודמת. האינטרס הוא להגן על זכויות הפרט - הנאשם. מנגד, עומד האינטרס של סופיות הדיון; החסד"פ מגביל את הנאשם בזמן, ומורה לו להגיש את כתב ^-הערעור תוך ארבעים וחמישה ימים ממתן פסק ^-הדין (או שלושים ימים ממתן הרשות לערער).

בהליך האזרחי נקבעו מועדים קצובים להגשת הערעור על-מנת שידע בעל-הדין שכנגד, בוודאות, כי בחלוף המועד שנקבע להגשת הערעור - ומשלא הוגש ערעור - הוא לא יוטרד עוד באותו עניין. בהליך הפלילי - בעל-הדין שכנגד הוא המדינה, ואמנם רצוי גם כאן לדעת כי ההליכים נסתיימו, וכי המדינה לא תוטרד עוד, אך שיקול זה - במשפט הפלילי - נופל בחשיבותו. האינטרס החשוב יותר הוא כי הציבור ידע שמי שהורשע אכן נותן את הדין ומרצה את עונשו מיד עם תום משפטו. חשוב כי בחברה תהיה בהירות משפטית לגבי אשמה של נאשמים או לגבי חפותם.  קיים, כמובן, גם המקרה ההפוך; כאשר המדינה רוצה לערער על זיכויו של נאשם או על קולת העונש שנגזר עליו. גם כאן עומדים זה מול זה הרצון להוציא את הצדק אל האור ולתקן טעויות שנעשו במשפט, מחד גיסא, והרצון לסיים את הדיון ולשמור על יציבות המשפט, מאידך גיסא.

השאלה היא איזה מבין שני האינטרסים גובר. בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המושתת על ההכרה בהיותו של האדם בן-חורין, והאוסר פגיעה בכבודו או הגבלת חירותו של אדם, עלינו לתת משקל רב, אף יותר משניתן בעבר, לזכויותיו של הפרט - הנאשם בדין. לפיכך, במקרה שהערעור מוגש על-ידי הנאשם, אני סבורה כי יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על פני זכאותו של הציבור לוודאות משפטית. וההפך הוא הנכון; במקרה שהערעור מוגש על-ידי המדינה - נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדוראליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזוכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו.

אין כוונתי כי מעתה ואילך כל נימוק שיעלה נאשם להפרת סדרי הדין יתקבל, אלא שכיום, יותר מבעבר, יש לתת משקל לזכויות היסוד המהותיות, במסגרת דיני הפרוצדורה. הזכות הבסיסית לפנות לערכאות מקבלת גם היא משקל רב מבעבר, לאור חוקי היסוד, ויש להביא גם זכות זו בחשבון, וכפי שנאמר על-ידי כבוד השופט אור: "... בפרשנות הוראות שבדין יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול בפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית" (ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה). עם זאת, במקרה שלפניי היה למבקש את יומו בבית המשפט, וכאשר מדובר בזכותו לערער, יש לזכור שזוהי זכות חלשה יותר (ראו לעניין זה בספרו של ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), בעמ' 112).

בפסיקה נקבעו שיקולים מספר שיש להביאם בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ב"ש 230/86 (ע"פ 947/85) עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353; בש"פ 1207/97 חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם);   ובין השאר נקבע כי יש להתחשב בתקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד; יש להתחשב בשאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך-דין, וכן יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור. שיקולים אלה הם שינחו אותנו גם כיום, אולם ייתכן כי המשקל שיינתן להם יהיה שונה מזה שניתן להם בעבר, וזאת לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וההכרה המפורשת בזכויות היסוד כאמור לעיל (ורע"פ 388/98 ציפי דרורי נ' מדינת ישראל).

הטעם המועלה במקרה זה הוא מצב או טענה משפטית שהמבקש לא היה ער להם במועד שהיה נתון לו על פי דין להגיש את הערעור. הפסיקה התייחסה לשינוי המצב המשפטי כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור בהליכים אזרחיים. כב' הנשיא זוסמן קבע לעניין זה כבר בע"א 430/64 גיטה רייטלר נ' אגודה צרכנית שיתופית, פ"ד יט (2) 57, 62, את הדברים הבאים:

" השינוי בהלכה, עקב פסק דין שיצא מבית משפט זה לעומת החלטות שקדמו לאותו פסק דין, יכול שישמש טעם מיוחד לצידוק להארכת מועד"

אולם, הנשיא זוסמן סייג זאת בשני תנאים מצטברים. האחד, סמיכות זמנים בין החלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והשני, פניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש. מאז, רשמי בית המשפט העליון לדורותיהם חזרו על הלכה זו (ראו: בש"א 10350/01 מור נ' פלסטין פלנטיישנס בע"מ (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 986/02 מגזומוף נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 8732/01 רגב נ' גלס (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 9356/00 ניסנוב נ' סען מרכזים בע''מ (לא פורסם) - הרשמת מאק-קלמנוביץ; בש"א 3223/97 גאנם חאלד נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם) - הרשמת אפעל גבאי; עוד ראו לעניין זה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007) 723; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 890).