החלטה בתיק בש 91777/05

בתאריך 24.5.2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום, המיחס לו ביצוע עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ואלה פרטי האישום:

המשיב והמנוח  הכירו אחד את השני מזה מספר שנים, ושניהם היו מטופלים במרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו (להלן: המרפאה).

בתאריך 21.4.2005 בשעה 11.00 או בסמוך לכך, פגש המשיב במנוח ברחוב עזה ביפו, לא הרחק מן המרפאה הנ"ל, והתקוטט עמו. במהלך הקטטה שלף המשיב סכין מטבח שנשא עמו, דקר באמצעותה את המנוח בצד שמאל של הבטן, ונמלט מן המקום.

המנוח נלקח לבית החולים וולפסון, נותח ואושפז עד שביום 30.4.2005 התדרדר מצבו והוא מת כתוצאה מזיהום שהתפתח ממעשה הדקירה ע"י המשיב.

עם הגשתו של כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב ונימק אותה בנימוקים הבאים:

כנגד המשיב קיימת תשתית ראייתית לכאורית, שיש בה כדי להביא להרשעתו, כאשר תשתית זו מבוססת על הודאותיו של המשיב ביותר מאשר הזדמנות אחת - הודאה ספונטנית בפני שני רופאי המרפאה ובפני עובדת סוציאלית מאותה מרפאה, ובשלב מאוחר יותר, הודאתו בפני איש משטרה. בנוסף לכך, קיימת חוו"ד של המכון לרפואה משפטית הקובעת, כי קיים  קשר סיבתי בין אירוע הדקירה למותו של המנוח.

בענין עילת המעצר, לא היתה בין הצדדים מחלוקת שבהתקיים ראיות לכאורה, אין חולק על קיומה של עילת מעצר.

באשר לחלופת מעצר, ביקשה שבית המשפט לא ינקוט בכל חלופה כאמור, לאור מסוכנותו של המשיב, שנבעה מאופן ביצוע העבירה, תוך שימוש בנשק קר - המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, ועברו המכביד של המשיב, כשלכך מתלווה מצבו הנפשי הלא יציב של המשיב, כשעל רקע שימושו הקשה בסמים הלך והחמיר עד כדי מצב פסיכוטי פרנואידי, מצבו של המשיב ביום האירוע, אם כי על פי חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי שבדק את המשיב וחיווה דעתו בעניינו, קבע כי חרף האמור מצבו זה אינו פוטר אותו מאחריות פלילית.

מנגד, טען ב"כ המשיב שחרף קיומן של ראיות לכאורה, המתמצות בהודאותיו של המשיב, מדובר בהודאות שווא, כאשר נגד הודאתו של המשיב קיימות (כך לטעמו), ראיות אוביקטיביות שאינן תומכות בהודייתו, אלא ההפך מכך. סותרות אותה ומקעקעות אותה עד כדי כך, שיש מקום בנסיבותיו של מקרה זה, לשקול חלופת מעצר. מה גם, שהמשיב היה בהליך גמילה וניתן להורות על חלפות מעצר בתנאי גמילה.

עד כאן טיעוני הצדדים בקליפת האגוז.

ההליכים

בתאריך 28.6.2005 התקיים דיון במהלכו, טענה ב"כ המבקשת לענין קיומה של התשתית הראייתית. ב"כ המשיב חזר וביקש לבדוק המשיב בבדיקה ע"י פסיכיאטר בטרם יטען לבקשה גופא. בית המשפט שדחה בעבר (ביום 15.6.2005) בקשה זהה בנימוק שאין כל אינדיקציה המצריכה בדיקה כאמור, נשתכנע בפעם זו (בישיבת יום 28.6.2005), להורות על קיומה של של בדיקה כאמור וכך החליט: ..."נדחה לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית ו/או המשך טיעון ליום 7.7.2005, שעה 11.30."

ביום 21.7.2005 ולאחר שחוו"ד פסיכיאטרית הגיעה לתיק בית המשפט, לפיה המשיב היה במצב פסיכוטי בזמן המקרה, אם כי אחריותו המשפטית לא נשללה, ביקש ב"כ המשיב דחיית הדיון והפעם מן הסיבה שהוא מבקש לערוך למבקש בדיקת פוליגרף מטעמו.

חרף התנגדות ב"כ המבקשת, נעתר בית המשפט לבקשת הדחיה שהעלה ב"כ המשיב, ודחה הדיון על מנת ליתן למשיב אפשרות להיבדק בבדיקת פוליגרף, והדיון נדחה ליום 7.8.2005.

בתאריך 7.8.2005 התיצבו הצדדים בפני בית המשפט (כב' השופט כבוב), ולאור העובדה שכב' השופט כבוב שומע התיק העיקרי, נמנע מלדון בבקשה וזו נדחית ליום 18.8.2005.

בתאריך 18.8.2005 מתקיים הדיון בפני. במהלך הדיון חוזרת המבקשת על עמדתה, לפיה קיימות ראיות לכאורה טובות כנגד המשיב,  ומפרטת אותן ומבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

ב"כ המשיב חלק על התשתית הראייתית וטען לכרסום בראיות, המצדיק שחרור לחלופת מעצר, וביקש בטרם החלטה, להורות על קבלת תסקיר מעצר לצורך בדיקת חלופה כאמור.

המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא בשני מישורים עיקריים:

א.                  האם קיימות כנגד המשיב ראיות לכאורה, המבססות את בקשת המעצר - וברוח 'הלכת זאדה', קרי: ראיות שלהן פוטנציאל מרשיע וכאלו, שעוברות את הרף של "סיכוי סביר להרשעה", או שמא מדובר במסכת ראיות שמעלה סימני שאלה באשר לעוצמתה, עד כדי כך שתצדיק שחרור לחלופת מעצר.