החלטה בתיק בש 91746/05

אב"ד השופט שלי טימן:

פתח דבר

1. עניינה של הבקשה, תשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר המבקש, מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). המבקש זוכה על ידנו, מחמת הספק, מעבירת הרצח (לפי סעיף 300(א) לחוק) שיוחסה לו במסגרת תפ"ח 1043/03 (הכרעת הדין ניתנה ביום 17/11/04). המבקש היה עצור כ- 22 חודשים, ועל כן הוא מבקש לפסוק לו פיצויים בגין תקופת מעצרו, וכן הוצאות הגנה מאוצר המדינה.

2. הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב, וביום 7/9/2005 נתקיים דיון במעמדם ונשמעו תוספות לטיעונים, בעל-פה. 

3. על פי סעיף 80(א) לחוק, רשאי בית המשפט להורות "כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה...".

הסעיף משתית את האפשרות לפסוק פיצויים על שני אדנים: האחד - "שלא היה יסוד להאשמה", והשני - "שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

הבקשה המקורית של המבקש נסמכה על שתי עילות אלה; אולם לאחר שנשמעו טיעונים בעל-פה, הודיענו המבקש בכתב, ביום 20/9/2005, כי "צדקה המשיבה בטיעוניה שלא מתקיימות ה"נסיבות האחרות" שקבועות בסעיף 80(א)", ועל כן חזר בו מקיומה של עילה זו. עם זאת, עותר עדיין המבקש, כי נקבע ש "לא היה יסוד להאשמה" ,ונורה על תשלום פיצוי והוצאות משפט כמבוקש, מכוח העילה הראשונה בלבד.

משום כך, לא נתייחס בהחלטתנו לטענותיו הראשוניות של המבקש, המתייחסות לעילה השנייה שבסעיף 80(א) לחוק.

טענות המבקש

4. המבקש טוען כי כתב האישום הוגש על ידי התביעה, כאשר אין באמתחתה כל ראיה מכל סוג, בין ישירה ובין נסיבתית, לכך שהמבקש גרם במעשה כלשהו למותו של המנוח, או אף שתרם או שהיה שותף למעשה כאמור. לחיזוק עמדתו, הפנה המבקש לקביעותיו של השופט שנלר (שכתב את הכרעת הדין העיקרית) כאשר זיכה את המבקש בדינו - באשר לניתוח חומר הראיות ובאשר למסקנות אליהן הגיע.

5. לטענת המבקש, על פי ניתוח חומר ראיות התביעה, נמצא שקיים "פער ראייתי בלבו של האישום", באשר המעשה הפלילי (האקטוס ראוס) לא הוכח, לגבי המבקש הספציפי, בכל צורה. המגמה של המאשימה הייתה הדגשת הנוכחות של המבקש בזירה, אולם עובדה זו לא הייתה שנויה במחלוקת מעולם, ואין די בה על מנת להוכיח את האלמנטים הדרושים על מנת לבסס הרשעה בעבירת רצח. כמו כן, לא הוכחה המודעות (מחשבה פלילית) הדרושה לשם התהוות העבירה. מעבר לכך, הגיע בית המשפט למסקנה שאין אפשרות להוכיח את המודעות, בשל פיצול האירוע לשתי זירות נפרדות.

6. עוד, טוען ב"כ המבקש, כי לא הוכח שהמבקש החזיק סכין, בשלב כלשהו -בין בפנים המועדון ובין מחוצה לו; לא הוכח כי היה מצוי במגע ישיר (מבחינה גופנית) עם המנוח, או שפגע בו בצורה כלשהי. כל שהיה ברשות התביעה (המשיבה) הוא הנסיבה של נוכחות המבקש בזירת העבירה, היינו: במועדון. 

7. מכאן, נפנה המבקש לטענות משפטיות. הוא נסמך על פסיקת בית המשפט העליון על מנת לבחון מהו אותו "היעדר יסוד להאשמה" שדורש סעיף 80(א) לחוק; הציג בפנינו את הדיעה, לפיה השיקולים העומדים בבסיס עמדת התביעה, האם להגיש כתב  אישום, דומים לשיקולים ששוקל בית המשפט במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה", בסיום פרשת התביעה;  טען כי אין לראות בבחירת הנאשם שלא להעיד, משום חיזוק לראיות התביעה, מקום בו התביעה לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולהעבירו אל שכמו של המבקש.

8. המבקש זוכה מחמת הספק ולא זיכוי מלא. בעניין זה טוען המבקש, כי אמנם הדיעה הרווחת בפסיקה, היא שבמקרים של זיכוי מחמת הספק - סוג הזיכוי ישמש שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם. אולם, בהפנותו להתנהגות התביעה (אי הזמנת עדים פוטנציאליים והגשת כתב אישום על בסיס חומר ראייתי לקוי) מחד; ולהתנהגות המבקש מאידך (הסכים להסגרה לישראל מארה"ב, בטרם הסתיימו הליכי ההסגרה; מיד עם הגעתו ארצה מסר גרסה מלאה; עמד כל העת על חפותו), מבקש פרקליטו לפסוק פיצוי, בכל זאת.

9. בהשלמת הטיעונים בעל-פה, הוסיף וטען ב"כ המבקש, שהמבחן הוא אם ניהול המשפט שינה משהו בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט, ואשר לא היה בפני התביעה מלכתחילה. לטענתו יש להשיב על כך בשלילה. הכרעת הדין איננה מבוססת על כך שבית המשפט נתן אימון בעד מסוים וקבע שעד אחר שיקר. הכרעת הדין נסמכת על כך שהיו לאקונות והיעדר התייחסות, מצד התביעה, לכמה היבטים (למשל לשאלה: מי נעץ את הסכין בחזהו של המנוח).

10. אשר על כן, ביקש המבקש לפסוק לו פיצוי מלא בגין מעצרו, וכן לפסוק לו הוצאות הגנה, שנאלץ להוציא במסגרות הבאות: התגוננות מפני בקשת ההסגרה; הבקשה למעצר עד תום ההליכים; הערר שהוגש לבית המשפט העליון; הדיונים בבקשות להארכת מעצרו בבית המשפט העליון; ניהול תיקו העיקרי בפנינו;  וכן הוצאות בגין בקשה זו.

טענות המשיבה

11. המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי לא מתקיימת העילה לפיצוי, משום ש"לא היה יסוד להאשמה". (מובן שהמשיבה התייחסה גם לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", אולם משעה שויתר המבקש על טענה זו, לא נדון גם בטיעוני המשיבה בעניין זה). על מנת להכריע בשאלה שבדיון -ממשיכה המשיבה- שומה על בית המשפט לשחזר את התשתית הראייתית, כפי שעמדה לנגד עיני התביעה עובר להגשת כתב האישום, ולבחון האם התביעה פעלה בסבירות, כאשר החליטה על הגשת כתב האישום.

12. במקרה דנן, לטענת המשיבה, היו בידיה ראיות מספיקות, לכאורה, לשם הגשת כתב האישום, אשר על בסיסן אף נעצרו, המבקש ושותפו לכתב האישום, עד תום ההליכים. המשיבה הפנתה לע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1)505, בו נפסק כי אין בעצם העובדה שביהמ"ש מצא לנכון לעצור נאשם עד תום ההליכים, בכדי לחסום את הבקשה לפיצוי בגדרו של סעיף 80(א); ובה בעת, רשאי בית המשפט להסתמך, בין היתר, על חומר זה, בהחלטתו לפי סעיף 80(א). מכאן, נפנתה המשיבה לציין כי גם בית המשפט המחוזי החליט לעצור את המבקש עד תום ההליכים, תוך קביעה כי בידיה קיימות ראיות המהוות פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד, ואת החלטתו אישרר בית המשפט העליון במסגרת הערר על המעצר.