החלטה בתיק בש 91125/05

1.         נגד העוררים, חדאר אבו חאלד (עורר 1) ונאוי אבו חאלד (עורר 2),  הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום ברמלה, בו יוחסו להם עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והכשלת שוטר. לעורר 1 מייחסת התביעה עבירות נוספות שעניינן התנגדות למעצר, ובריחה ממשמורת חוקית.

            בכתב האישום נטען כי בתאריך 24.2.2005 בשעות הערב, נסע עורר 1 ברכב שהיה נהוג בידי אחר, בשכונת ס.ח בעיר לוד. הנהיגה ברכב היתה מהירה ופראית, דבר שעורר חשדם של שוטרים שהיו במקום. משקראו השוטרים לרכב לעצור, פתח נהגו בנסיעה מהירה במטרה להימלט מידי השוטרים ולהכשילם במילוי תפקידם. התפתח מרדף אחר הרכב הנמלט ובשלב כלשהו יצא עורר 1 מן הרכב ופתח במנוסה, כאשר שניים מהשוטרים דולקים אחריו, רגלית. לאחר מרדף קצר, נתפס עורר 1 והודע לו כי הוא עצור, ואו אז החל העורר להשתולל ולהאבק בשוטרים, במטרה להחלץ ממעצרו. תוך כדי כך, פתח עורר 1 בצעקות וקריאות לתושבי השכונה, להחלץ לעזרתו.

            בכתב האישום נטען כי למקום הגיעו עשרות מתושבי המקום, אשר תקפו את השוטרים במכות אגרוף, במקלות ובידוי אבנים, והצליחו למלט את עורר 1 ולחלצו מהמעצר.

            לגירסת התביעה, נטל חלק עורר 1 בהכאת השוטרים, בכך שתקף שניים מהם במכות אגרוף, השתולל ודחף אותם עד שנמלט מידיהם.

            עפ"י הנטען בכתב האישום, השתתף עורר 2, ביחד עם אחרים, בתקיפתו של אחד השוטרים, בכך שאחז בו בשתי ידיו בתנועת חיבוק ודחפו לאחור לעבר גדר, בניסיון למלט את עורר 1 מהמעצר.

            עם הגשת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בבקשה צויין כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים מגבילים: מעצר בית מלא, הפקדה כספית גבוהה, ערבות צד ג' וערבות עצמית.

            ביהמ"ש דלמטה (ב"ש 2048/05) קבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעוררים. לעניין זה הסתמך ביהמ"ש, ע"י כב' השופט זכריה ימיני, על זיהוי העוררים בידי השוטרים עוזי כהן ואורן קמינסקי.

            עורר 1 נחקר במשטרה אך החליט לשמור על זכות השתיקה, ואילו עורר 2 הכחיש את העבירות המיוחסות לו.

            אשר לעילת המעצר - קבע כב' השופט ימיני, כי נשקפת סכנה מידי העוררים לשלום הציבור. מעשיהם של העוררים חתרו תחת סמכותה של המשטרה, והם נטלו חלק בתקיפה מאורגנת של אנשי המשטרה, ע"י תושבי שכונת מגוריהם.

            לפיכך, סבר כב' השופט ימיני, כי קמה עילת מעצר נגד העוררים.

            ביהמ"ש החליט לשחרר העוררים ממעצר ובלבד שישהו במעצר בית מלא, בביתם שבלוד. כל אחד מהם חוייב להפקיד סכום של 5,000 ש"ח ולחתום על התחייבות עצמית בסכום דומה. כמו כן, נדרשו העוררים להמציא ערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח.

2.         בפניי, ערר על החלטתו זו של כב' השופט ימיני.

            עו"ד פרידמן, ב"כ העוררים, טען כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים. זיהויים של העוררים ע"י אנשי המשטרה נעשה באורח פגום ואין להסתמך עליו. לא נערך מסדר זיהוי למי מבין העוררים, ולטענתם לא היה להם יד ורגל בביצוע העבירות המיוחסות להם.

            אשר לעילת המעצר נטען, כי אין נשקפת כל מסוכנות מהעוררים. המדובר באירוע בודד ואין להם עבר פלילי בעבירות של תקיפת שוטרים.

            עו"ד פרידמן הוסיף וטען, כי ביהמ"ש לא עשה הבחנה בין עורר 1 לבין עורר 2, כאשר קיים פער ניכר בין המעשים המיוחסים לכל אחד מהם.

            לאור האמור, נתבקשתי לבטל את הדרישה לפיה יהיו העוררים נתונים במעצר בית מלא, בבית מגוריהם.

            ב"כ המשיבה, עו"ד שרון בן צבי, טענה, כי העוררים זוהו ע"י  השוטרים, כאשר מדובר בזיהוי ספונטני ומיידי. בנסיבות אלה, לא היה מקום לערוך לעוררים מסדר זיהוי. על יסוד דבריהם של השוטרים ניתן לקבוע, בבירור, כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמות.

            ב"כ המשיבה טענה כי קיימת עילה למעצרם של העוררים, שכן מדובר באירוע חמור ביותר של תקיפת שוטרים ע"י המון שהוזעק למקום. העוררים נטלו חלק פעיל בהכאת השוטרים, אשר נחבלו במהלך האירוע.

            לפיכך נתבקשתי לדחות את הערר.