החלטה בתיק בש 90831/05

ההליך במשפט נגד המבקש

ביום 3.7.05 הואשם המבקש, יחד עם אחרים, בתיק העיקרי (ת.פ. 40223/03) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 449(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - החוק) ו החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א) + (ג) רישא לחוק.

המדובר בחבורה של אנשים אשר קשרו קשר בשנת 2003, לייבא סם מסוכן ארצה ואף ייבאו, בסופו של ענין, כמות גדולה של כדורי סם מסוג MDMA. הסם הוסע ביום 20.6.03 למושב שתולים, אל קראוון שבו התגוררה נאשמת 4 באותו תיק. המבקש עצמו, שהה, באותו יום, בקראוון עם נאשמת 4.

התביעה טענה, כי המבקש יצא אל הרכב בו הוסע הסם בתוך מזוודה, נטל אותה, הכניסה לקראוון והחביאה שם, יחד עם נאשמת 4.

בדיון המעצר שהתקיים על בסיס בקשת התביעה לעצור את המבקש עד תום ההליכים, הוא שוחרר מן המעצר. כב' השופט כבוב קבע, כי לא ניתן לקשור, באופן ישיר, את המבקש לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על פי הראיות שבידי התביעה. לא נתקיימה בעניינו גם חזקת ההחזקה, מאחר שמדובר בעובר-אורח בביתה של האשה, כך נקבע שם. על פי זה שוחרר המבקש, כאמור, אחרי 39 ימי מעצר, ונקבעו לגביו הוראות מגבילות, מעצר בית לילי ומניעת יציאה מן הארץ, שארכו כתשעה חודשים.

לאחר סיום רוב פרשת התביעה, הגיעו הצדדים להסדר, שייתר את המשך שמיעת הראיות במשפט. בהסדר זה נתבקשה מחיקתו של המבקש מכתב האישום. על פי בקשה זו, זיכיתי אותו מן המיוחס לו.

הבקשה

על בסיס אלה, עותר ב"כ המבקש לזכות את מרשו בפיצוי על מעצרו ובהוצאות הגנתו, לפי סעיף 80 לחוק. בבקשה טען, אמנם, ב"כ המבקש, כי לא היה יסוד להאשמת המבקש, אך במהלך הטיעונים חזר בו מטענתו זו ועמד על טענתו החילופית, לפיה, בנסיבות הענין, קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את תשלום הפיצוי מאוצר המדינה.

ב"כ המבקש הצביע על נסיבות זיכויו של מרשו שהיו מבוססות, אמנם, על הסכמת התביעה, אך זו, כשלה, בהוכחת מה שייחסה לו. בפועל, הראייה המרכזית כנגדו היתה של תצפיתן במסוק משטרתי, אשר בעדותו במשטרה דיבר על גבר שיצא מן הקראוון ונטל את מזוודת הסמים. כפי שהוברר, העד הזה, בעומדו על דוכן העדים, לא יכול היה לומר, בבטחון, כי המדובר, היה, אכן, גבר. לאחר שנאשמת 4, שהואשמה עם המבקש ואחרים, הודתה, במסגרת המגעים שבין הצדדים, כי היא שנטלה את מזוודת הסמים מן הרכב לקראוון, הסכימה התביעה לזיכויו.

עוד הוסיף, כי התנהגות מרשו במהלך כל החקירה היתה ללא דופי, הוא שיתף פעולה עם חוקריו ומסר גירסה מלאה, מכחישה, אמנם, במשטרה. הוא הבהיר, כי מרשו סובל ממחסור כיס ועל כן לא שילם לו את שכר הטרחה המוסכם ביניהם, בסכום של 5,000$ בשקלים. לדעתו, גם במצב כזה, זכאי המבקש לתשלום הוצאות הגנתו.

את דרישת הפיצוי ביסס ב"כ המבקש, על כך שמעצרו וניהול ההליכים נגדו, גרמו לו, פרט לעגמת נפש, סבל, בושת-פנים וצער, גם להתמוטטות כלכלית וכן לאובדן הזדמנויות עסקיות שונות, אשר היו לפניו, ערב מעצרו. גם התנאים המגבילים שחלו עליו, לאחר שחרורו, מנעו ממנו, בשלבים מסוימים, את צאתו לחו"ל, בשל צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו.

נציגת המדינה התנגדה, בכל תוקף, לתשלום הפיצוי והוצאות ההגנה. לדבריה, לא נתנו הצדדים את דעתם לענין זה, בעת שדנו בפרטי ההסדר בהליך הפלילי של המשפט, שכן היא לא העלתה על דעתה, כי המבקש יגיש לאחר מכן, בקשה מעין זו לתשלום.

לדעתה, לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את התשלום, שאיננו אוטומטי ואף הפנתה לפסיקה המצמצמת, ואף דוחה לחלוטין, בקשות לפיצוי, מטעמים שונים, כמו הרצון שלא לרפות את ידי התביעה, בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין. גם שיקולים תקציביים יכולים להשפיע על היקף זכות הפיצוי, שלגביה הוענק לבית המשפט, שיקול דעת רחב.

עוד הצביעה על ענינים נוספים, כמו ניגוד האינטרסים שהיה קיים לדעתה, בייצוג המבקש ונאשמת 4, התנהגות המבקש שהיתמם בחקירה בהכחשתו, ופגיעה אפשרית בכוחה של התביעה לסיים משפטים בהסדר טיעון ולא רק בניהול משפטים.

העדר קבלות על הוצאות בפועל של ההגנה ואי-תשלומן, פירושו, כך טענה, ויתור של ב"כ המבקש על שכר טרחתו.

החוק והפסיקה - כללים לפיצוי

וזו לשונו של  סעיף 80(א) לחוק העונשין:

"80.      (א)       משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה            בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט".

מלשון החוק אנו למדים, כי במבקש צריכים להתקיים שני תנאים, על-מנת שיזכה בהחזר הוצאותיו או בפיצוי,  בגין תקופת מעצרו או מאסרו: