החלטה בתיק בש 90188/05

כנגד המבקש הוגש כתב אישום  בו הואשם בעבירות  לפי סעיפים 144(א) ו- 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

על פי כתב האישום, הסיע המבקש את רפי נחמני - מי שהואשם ברציחתו של השופט דר' עדי אזר ז"ל - לשם הסתרת הנשק בו השתמש הרוצח לרציחת השופט.

פרקליטתו המלומדת של המבקש, עו"ד סנדי אלמוגי, עותרת להשיב למבקש רכב מסוג "סיאט איביזה" שנתפס על ידי המשטרה לאחר ששימש את המבקש להסעה המתוארת בכתב האישום.

במהלך הדיון לפני הוברר כי הרכב, גם שאינו רשום על שם המבקש, היה בהחזקתו ובשליטתו המלאה. כמו כן, לא היתה מחלוקת בין ב"כ הצדדים, שהרכב שימש את המבקש לביצוע העבירות.

המחלוקת הנטושה בין ב"כ הצדדים המלומדים התמקדה בשאלת הסמכות  להמשיך ולהחזיק בתפוס, למרות שאין בכוונת המדינה להגיש החפץ התפוס כראיה לבית המשפט.

לגישת ב"כ המבקש, עו"ד סנדי אלמוג, נשוא ענייננו מוסדר בסעיף 37 לפקודת סדר הדין ופלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969. (להלן-"פסד"פ") על פי הוראת חיקוק זו, משאין כוונה לעשות שימוש בתפוס עצמו כראיה במשפט, מצווה המדינה להשיב את התפוס.

לא אוכל לקבל עמדתה של הפרקליטה המלומדת.

סעיף 32 לפסד"פ  מקנה סמכות לשוטר לתפוס חפץ. הסמכות ניתנת כאשר יש לשוטר יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, עומדים לעבור עבירה, עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי לשם עבירה, ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

בנשוא ענייננו, פעולת המשטרה חוסה תחת כנפי הוראת סעיף 32 לפסד"פ.

המשטרה תפסה את הרכב לאחר שהוברר, כי באותו "חפץ" נעברה עבירה.

שאלת השאלות בנשוא ענייננו, האם הסמכות הנתונה בסעיף 32 לפסד"פ טומנת בחובה סמכות לתפוס חפץ על מנת שניתן יהא בסופו של יום לחלטו.

בבש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נגד מדינת ישראל (פורסם פד"י נה(1) עמ' 657) קבע בית המשפט העליון, כי אי אפשר לעמוד על תכליתו של סעיף 32 בלי לקרוא גם את ס' 39 לפסד"פ המסמיך את בית המשפט לחלט את החפץ התפוס. בית המשפט פסק, בין השאר: "... תכלית החוק היא שלא יהיה חוטא נשכר. מטרת התפיסה היא לבקש את חילוט החפץ עם סיום ההליך הפלילי...". (שם, עמ' 664 מול ד').

באופן דומה קבע כב' השופט חשין ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נגד משטרת ישראל, (פורסם פד"י נג(3) עמ' 312): 

"... גם ההוראות הסמוכות להוראת ס' 32 לפקודת החיפוש מחזקות את הפרשנות העולה מתוכו - ובו. כך למשל, מורנו ס' 37 לפקודת החיפוש מה דינו של חפץ אשר נתפס ולא הוגש כראיה לבית המשפט; החוק מניח קיומם של מקרים אשר בהם לא יוגש החפץ כלל כראיה, ועל יסוד הנחה זו קובע הוא מה ייעשה בו.

ועוד: ס' 39 לפקודת החיפוש מסמיך את בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי ס'  32 'אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ'. אין זה תנאי  בלעדיו - אין כי אותו חפץ יוגש כראיה לבית המשפט, ומכאן שסמכותה של המשטרה אינה מוגבלת לחפצים העשויים לשמש ראיה בהליך המשפטי".

לאמור, סמכות החילוט מובנית בסמכות התפיסה. משנתפס חפץ בגידרי החלופות המסמיכות שוטר לתפוס חפץ, מוסמכת המדינה להחזיקו על מנת שניתן יהיה לחלטו, על פי הוראת בית משפט במסגרת גזר הדין או לאחר מתן גזר הדין.

כך הדבר גם בענייננו, הרכב נתפס בסמכות, ובכוונת המדינה לבקש לחלטו, משיורשע המבקש בסיום משפטו.

החזרת הרכב תאיין למעשה, האפשרות לחלט הרכב ששימש את המבקש לביצוע העבירה.

סעיף 37, לפסד"פ מצווה על החזרת התפוס לאדם שמידיו נלקח. זאת אם, לא הוגש החפץ התפוס כראיה לבית משפט או שלא באה הוראה אחרת מטעם בית המשפט על פי סמכותו בסעיף 34 לפסד"פ.