החלטה בתיק בש 8334/07

רקע:

המבקשת עתרה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו שכן הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה.

בהחלטה מיום 24.10.07 נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב להוכחת האישומים המיוחסים לו.

באשר לעילת המעצר הרי שב"כ המשיב הסכים לקיומה של עילה כזו ולאור ההלכות הפסוקות, הרי שבדין נתן הסכמתו.

כעת מבוקש על ידי הסניגור להורות על שחרורו של המשיב בתנאים. מאידך, סבורה המבקשת כי במקרה דידן אין כלל להידרש לשאלת שחרור בתנאים. לשיטתה, אין בנמצא חלופה הולמת שיהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הנובעת מהמשיב כלפי החברה בכלל וכלפי המתלונן בפרט.

העובדות בקליפת אגוז:

כעולה מתיק החקירה ומההחלטה מיום 24.10.07 קשר המשיב, ביחד עם אחר, לסחוט את המתלונן וזאת על רקע של פרשיה אחרת להטות תוצאות של משחק כדורגל.  עפ"י הראיות שהוצגו לביהמ"ש בהליך זה איים המשיב 1 באמצעות, בין היתר, שיחות טלפון על המתלונן. המפגש להעברת הכספים לא יצא אל הפועל מאחר והמשיב גילה שהמתלונן הגיע למקום היעד כאשר הוא מלווה בכוחות משטרה סמויים.

כמו כן, כעולה מתיק החקירה אויים המתלונן בכך שנמצא קליע של אקדח מוצמד לשימשת רכבו וכן באמצעות נשק כאשר מי שאחז בו היה רעול פנים.

שחרור בתנאים:

כאמור, אין חולק כי מתקיימת עילת מעצר שכן העבירה של סחיטה באיומים, לכשלעצמה, טומנת בחובה את האופי המסוכן של המשיב.

יש לזכור, כי עבירה של סחיטה באיומים מטילה מורא על הקורבן - המתלונן. במקרה שלפנינו במשך כחודש ימים, כעולה מתיק החקירה, חייו של המתלונן לא היו חיים. במשך תקופה זו הוא קיבל שיחות טלפון רבות מהמשיב אשר איים עליו . בסופו של יום הוא אף חש שלא בטוב ואושפז בבית חולים.

במסגרת שיקולי המדיניות הכוללת על בית המשפט אף להגן על אותם אזרחים בודדים אשר מהינים עוז בליבם ולהתלונן לפני רשויות החוק כאשר מאן דהוא מבקש להפעיל כנגדם סחיטה באיומים.

ב"כ המבקשת טוענת כי כאשר בעבירות של סחיטה באיומים עסקינן אין בנמצא חלופה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנובעת ממי שמוגש כנגדו כתב אישום בעבירות כגון אלו. לחיזוק עמדתה היא מפנה לבש"פ 7415/03 מ"י נ' אבו מוך (מפי כב' השופטת ביניש כתוארה אז).

אכן בפרשת אבו מוך הנ"ל נקבע כי:

 "העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור בחלופת מעצר משום ש"עבירה של סחיטה באיומים נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותם גם כשהוא ספון בתוך ביתו "וכי די לו לעבריין במכשיר הטלפון כדי להמשיך לאיים ולהטיל אימה על קורבנותיו ועל עדים".

כדברי כב' השופטת ביניש זהו הכלל אך באותה החלטה אף היא כותבת כי:

             "מובן שכל זאת על דרך הכלל ולכלל זה יש חריגים ועל כל פנים תמיד יבחן כל מקרה על פי נסיבותיו".

לא זו אף זו, לא ניתן לקבל את עמדתה הגורפת של ב"כ המדינה כי לעולם דינו של מי שמיוחסת לו עבירת סחיטה באיומים, מעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו ואל לו לביהמ"ש , לשקול אפשרות של שחרור בתנאים.

סעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 קובע כי בית משפט לא יורה על מעצר עד תום ההליכים אלא אם כן: