החלטה בתיק בש 8305/08

בפני בקשה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996 [להלן: "החוק"].

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של הסעת שב"ח בשני אישומים, ואישום השני גם עבירות של הפרעה לשוטר ונהיגה בפזיזות.  במסגרת האישום השני נעצר המשיב רק לאחר מרדף שכלל מסוק.

באישום הראשון מדובר על הסעת 11 תושבי רשות פלסטינית ללא אישורי שהייה בישראל. באישום השני דובר ב-4 שב"ח מהם התכוון המשיב לגבות 300 ש"ח. באישום השני המשיב לא נענה להוראות שוטרים לעצור והוא ניסה לעקוף ניידת תוך שהוא מתקרב בצורה מסוכנת למתנדב. המשיב המשיך לנהוג בפזיזות ובמהירות תוך שאינו עוצר בתמרור עצור. בשלב מסויים המשיב והנוסעים שעמו פרקו מהרכב וכאמור המשיב נעצר רק לאחר ששוטר שירד ממסוק עצר אותו.

במהלך הדיון בבקשה, שהתקיימה במעמד הצדדים וב"כ, הובא לידיעתי תיק החקירה ועל פיו טען ב"כ המבקשת, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום.

ב"כ המבקשת טענה, כי לנוכח העבירות בכתב האישום קמה כנגד המשיב עילת מעצר בשל מסוכנותו ולפיכך ומשאין בנסיבות מקרה זה חלופת מעצר הולמת ביקשה להיעתר לבקשתה ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

מנגד טען ב"כ המשיב הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה והן לעניין קיומן של חלופות מעצר וביקש לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים.

ראיות  לכאורה

אין חולק כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר.

בשלב זה של הדיון נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראיה (לענין זה: בש"פ 8087/95 זאדה נ. מ"י , פ"ד נ(2), 133, 146).

טוען ב"כ המשיב כי אין ראיות לכאורה בנושא הסעת השב"ח שכן אותם נוסעים לא נתפסו ומכאן שאין בידי המבקשת את הראיה הטובה ביותר לאישום בהסעת השב"ח.

מנגד טענה ב"כ המבקשת כי המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו ובמיוחד בנושא הסעת השב"ח. בנוסף יש מזכרים של השוטרים ותעודות עובדת הציבור.

סבור אני כי די בהודאת המשיב כי הסיע שב"ח בשני האישומים כדי להוות ראיות לכאורה לאישומים נגדו. בנוסף להודאת המשיב, קיימים תעודות עובדי ציבור וכן מזכרים של השוטרים אשר אף הם מחזקים את הראיות לכאורה כנגד המשיב.

עיינתי בחומר החקירה וסבור אני כי יש ראיות לכאורה אף בשאלת הנהיגה בפזיזות והפרעה לשוטר.

עילת המעצר

עבירת ההסעה של שוהים בלתי חוקיים היא עבירה שיש עמה חומרה יתירה. ההלכה כפי שנקבעה ביחס למבצעי עבירה זו היא כי:

"תיקוני חקיקה אלה, שבאו כאמור להחריף את התגובה העונשית לעבירות, הם בגדר אמירה מפורשת של המחוקק שאין אנו רשאים להתעלם ממנה. אולם גם ללא אמירה זאת אומרת לנו המציאות את דברה. לדאבון הלב, היו פיגועי הטרור למעשים שבכל יום והדבר הוא בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה. המעשים שפורטו בסעיף 12א לחוק הכניסה - הלנה, העסקה והסעה של תושב האזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצדם כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים. אם אין אוזנו של העבריין בכוח קשובה לקול דמי קורבנות הפיגועים, אולי יישמע לקול הסוגר והבריח הננעלים על העבריינים."

לענין זה: רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 769, 774, וכן דברי ההסבר להצ"ח  חוק שהייה שלא כדין (אסור סיוע) (הוראת שעה) (תיקון מס' 7) התשס"א - 2001, ה"ח תשס"א, עמ' 603).

סיכון זה האמור בהסעת שב"ח המקים עילת מעצר עולה מהחלטתו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) ב בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מ"י תק-על 2003 (3) 1352:

"אין צורך להרחיב דיבור על הסיכון הרב הנילווה בימינו להסעתם של תושבי שטחים אל תוככי מדינת ישראל. בימים כתיקנם - והיו ימים כאלה לפני שנים מספר - היה מעשה כמעשהו של העורר מעשה שניתן היה לעבור עליו לסדר היום גם אם לעונשו בעונש קל. לא כן הוא המצב בימינו אלה, ימים של דם ואש."

לא למותר להוסיף כי את העבירות ביצע המשיב תמורת תשלום, המשיב ציפה לקבל 300 ש"ח בתום הנסיעה, היינו את העבירה עבר המשיב לפרנסתו, דבר המהווה אינדיקציה נוספת למסוכנותו.

קל וחומר כאשר מוסיף אני לדברים את האישום בנהיגה בפזיזות וההפרעה לשוטר.