החלטה בתיק בש 7235/06

1.         לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר. וינוגרד), מיום 19.11.06, לפיה הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 4410/06.

2.         נגד העורר ואדם נוסף (להלן: "השותף") הוגש כתב אישום ובו שני אישומים, אשר מתוכם מיוחס לעורר האישום הראשון בלבד שעובדותיו, בתמצית, הן כדלקמן:

ביום 29.9.06 לפנות בוקר, התבצעה התפרצות וגניבה בקיוסק שבבעלות העורר. העורר חשד כי טארק נאצרה (להלן: "המתלונן") ביצע את ההתפרצות, והתקשר אליו על מנת להזמינו לפגוש אותו. כעבור כשעה הגיע המתלונן עם אדם נוסף (להלן: "צורפי") לפגוש את העורר שהיה עם חברו (להלן: "בלאיש"). העורר ביקש מהמתלונן לנסוע אחריו והובילו אל מקום מבודד ביער בית ג'ימאל, בסמוך לבית שמש. העורר הטיח במתלונן כי הוא חושד בו בביצוע ההתפרצות ודרש ממנו להחזיק את הסחורה שגנב תוך שהוא מאיים לפגוע בו ובצורפי. המתלונן הכחיש מעורבות בהתפרצות ועזב את המקום. אחר הדברים האלה קשרו העורר ושותפו קשר לפגוע במתלונן, לדרוש ממנו פיצוי על ההתפרצות ולתבוע את עלבונו של העורר נוכח דבריו של המתלונן ביער.

במוצאי שבת, 30.9.06, הגיעו העורר ושותפו לביתו של המתלונן כשהם רכובים על אופנועים, חמושים באקדחים ובסכין, לבושים מעילי עור של אופנוענים וקסדות. העורר ושותפו נכנסו בריצה לביתו של המתלונן באקדחים שלופים, המתלונן אחז בידו של העורר והשותף הצמיד לראשו אקדח ואיים אליו. העורר ושותפו היכו את המתלונן והפילו אותו לספה, תוך שהשותף הצמיד אקדח לראשו. העורר ושותפו המשיכו להטיח במתלונן כי הוא ביצע את ההתפרצות ודרשו ממנו לפצות את העורר. המתלונן התחנן כי לא יפגעו בו, התנצל בפני העורר על כי "דיבר איתו לא יפה" ביער, וביקש את רחמיהם. אז לקח העורר מאפרה גדולה עשויה משיש והיכה באמצעותה בעוצמה בפניו ובראשו של המתלונן מספר פעמים עד זוב דם, באומרו "עכשיו אני אהרוג אותך". השותף הבהיר למתלונן כי "אם זה היה מישהו אחר, כבר הייתי הורג אותו", השיב את האקדח לחגורת מכנסיו, שלף סכין, ודקר את המתלונן דקירה אחת בחלק העליון של רגל שמאל. בטרם יצאו העורר ושותפו מביתו של המתלונן, פנה העורר למתלונן ואיים עליו כי אם ברצונו להמשיך לחיות עליו להחזיר את הסחורה הגנובה ולהוסיף לו פיצוי בסך 5,000 ש"ח בתוך 10 ימים, אחרת יהרגו אותו. בבואם לצאת, פגשו השניים בשכן שהגיע למקום לשמע צעקותיו של המתלונן, והעורר איים עליו שלא יאמר דבר.

ביום 2.10.06 פגש המתלונן את העורר וניסה ליישב איתו את המחלוקת. העורר חזר על דרישתו לתשלום והורה למתלונן להגיע לביתו של השותף. המתלונן עשה כן, ושם, בנוכחות אחרים, שהובאו כבוררים, שב ונדרש המתלונן לפצות את העורר תוך השמעת איומים על הריגתו.

ביום 10.10.06 פגש העורר את המתלונן, ושוב השמיע איומים כי יהרגנו אם לא ישלם את הפיצוי.

לאור האמור, ייחסה המשיבה לעורר את ביצוע העבירות הבאות:

א.     כניסה לבית מגורים, עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

ב.      סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427(א) רישא לחוק.

ג.       מספר עבירות של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק.

ד.      פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(1) ו-(2) לחוק בנסיבות סעיף 334 לחוק.

ה.      הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

3.         בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר ושותפו הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט קמא נעתר לבקשה ועל כך הערר שלפניי, לגבי אחד מהשניים.

4.         בבית המשפט קמא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט קמא בחן את חומר הראיות ובהחלטה מפורטת ומנומקת הגיע לכלל מסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר הן באירוע שאירע ביער והן באירוע בביתו של המתלונן, ומכאן נבעה מסקנתו, כי קמה חזקת מסוכנות המקימה עילת מעצר. בסוגיה זו קבע בית משפט קמא, כי לא בנקל יורה בית המשפט על שחרור לחלופת מעצר בעבירות הכרוכות באלימות קשה ובשימוש בכלי נשק, שהמסוכנות הטבועה בהן ברורה. לדידו, עבירות אלו מצביעות על מסוכנות גבוהה במיוחד הנשקפת מן העורר, אותה לא ניתן להפיג בחלופה מתאימה, ובמיוחד נוכח עברם המכביד של העורר ושל שותפו, ובפרט עברו של השותף. בית משפט קמא נמנע מבחינת חלופת מעצר ואף נמנע מקבלת תסקיר מעצר.

5.         במסגרת ערר זה ויתר ב"כ העורר, עו"ד ירום הלוי, על טענותיו לעניין העדרן של ראיות לכאורה, ונוכח הויתור כאמור מסכים הוא גם לקיומה של עילת מעצר. עיקר יהבו של ב"כ העורר מופנה לעובדה, כי בית המשפט קמא לא מצא לנכון לשקול אפשרות לחלופת מעצר, וגלל כך אף לא ביקש לקבל "תסקיר מעצר", וזאת משום שסבר שהעבירות המיוחסות לעורר - עבירות אלימות חמורות, המלוות בעבירות סחיטה באיומים -  מצביעות על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, אותה לא ניתן להפיג בחלופה מתאימה, ובמיוחד נוכח עברו הפלילי של העורר.

ב"כ העורר הגיש אסופת פסיקה מפי בית המשפט העליון, ולפיה יש מקום לשקול חלופת מעצר גם כאשר עסקינן בעבירות אלימות חמורות, ואף חמורות יותר מן העבירות המיוחסות לעורר.

ב"כ העורר מפנה לגיליון הרשעותיו הקודמות של העורר ומציין, כי על אף שלעורר הרשעות בעבירות אלימות, הרי שמדובר בעבירות קלות יחסית, בגינן לא הוטל עליו מעולם מאסר בפועל, אף לא לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכמו כן, הרשעתו האחרונה של העורר הינה משנת 2000 - לגבי עבירות שביצע בשנת 1999 - היינו לפני למעלה כשבע שנים, והדבר מלמד על שינוי שביצע העורר מאז באורחות חייו. עוד נטען, כי בית המשפט קמא לא מצא לנכון להבחין בין העורר לבין שותפו, בהינתן העובדה כי עברו הפלילי של השותף מכביד יותר ביחס לזה של העורר.

ב"כ העורר הלין על כי בית המשפט קמא נמנע מקבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר בטרם נתן החלטתו, ובמסגרת ערר זה מבקש הוא כי בית המשפט יורה על קבלת תסקיר מעצר, ועל החזרת התיק לבית המשפט קמא לצורך דיון בחלופות המעצר, שהוצעו על ידו.

עוד נטען, כי המתלונן עצמו אינו טלית שכולה תכלת, ולו עבר פלילי מכביד ביותר ורק לאחרונה נעצר על ידי המשטרה בגין עבירת אלימות. כיום נמצא המתלונן בפיקוחה ובהשגחתה של משטרת ישראל, כך שאין כל חשש לפגיעה בו, ח"ו.