החלטה בתיק בש 7016/04

בקשה לעיון חוזר

1.         כנגד המבקש עומד כתב אישום המחזיק עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. בפרק העובדות בכתב האישום נטען כי בשני אירועים שונים, שהתרחשו שבועות מספר בטרם הוגש כתב האישום, שילם המבקש לעימאד עביד סכומי כסף ע"מ שעימאד יסע לבאר שבע ויביא עבורו סמים מסוג גראס אשר נארזו בשני תיקים. תמורת כל נסיעה לבאר שבע שילם המבקש לעימאד 2,000 ש"ח. בנוסף, ביום 22.10.04 ערך עימאד נסיעה נוספת לבאר שבע על מנת להביא משם למבקש שני תיקים ובהם סם מסוג גראס. באותו מועד, יצא עימאד מביתו, סמוך לשעה 18:00, ונהג במונית מסוג מרצדס, בעקבות רכב מסוג פולקסוואגן - פולו, בה נהג אדם שזהותו אינה ידועה, ולצד הנהג ישב המבקש. בצומת ראם הצטרף המבקש לעימאד והשניים המשיכו בנסיעה לבאר שבע כאשר עימאד נוהג במונית ובמהלך הנסיעה שילם המבקש לעימאד עבור הובלת הסם. כאשר הגיעו השניים לבאר שבע ירד המבקש מהמונית והורה לעימאד להמתין. בהמשך, הורה המבקש לעימאד להגיע סמוך ליישוב שגב שלום, שם עצר בצד הדרך. שני אנשים שזהותם אינה ידועה הגיעו למונית והכניסו לתא המטען שני תיקים ושק, בהם סם מסוג קנאבוס במשקל 36.765 ק"ג. עימאד שב חזרה לירושלים והמבקש נסע במרחק מה לפניו ע"מ לדווח לו על ניידות משטרה שבדרך. בהמשך, נעצר עימאד והסם נתפס. עד כאן, העובדות הנטענות בכתב האישום.

2.         בקשר עם המבקש, ולאחר שהוגשה בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים, התבקש תסקיר מעצר במסגרת הוראת סעיף 21 א' לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], תשנ"ו-1996. התסקיר לא החמיא כלל למבקש: הוברר כי המבקש לא הפנים את משמעות התנהגותו, כי הנו מרוכז בצרכיו וברצונו לשפר את אורח חייו בכל מחיר, ושירות המבחן העריך את רמת מסוכנותו של המבקש כגבוהה. בקשר עם חלופת המעצר שהוצעה - שהייה בבית אחד מאחיו של המבקש בבית נקובה בהשגחת האח והאם - שירות המבחן התרשם כי חלופה זו אינה יכולה לנטרל את מסוכנות המבקש אשר, כאמור, הוערכה כמסוכנות גבוהה. לפיכך, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה.

3.         בהמשך, ולאור עמדת שירות המבחן, הסכים המבקש, באמצעות סניגורו דאז, למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים, והמבקש הצהיר כי הוא שומר על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר שתתקבל החלטה בשאלת מעצרו של עימאד.

4.                   בשלב זה הוגשה בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצר המבקש, כאשר בקשה זו הושתתה על שתי נימוקים מרכזיים: האחד - השותף, עימאד, שוחרר לחלופה, והשני - המבקש בא בהצעת חלופה חדשה אשר לדעתו הנה הצעה ראויה. גם אם אין נימוקים אלה באים בגדר הנימוקים אשר יש בהם כדי להניע הליך של עיון חוזר, במסגרת ובהתאם להוראות סעיף 52 (א) לחוק הנ"ל, לא באה מצד המשיבה טענה עם כך והטיעונים נשמעו לגופו של עניין.

5.                   במסגרת הדיון בבקשה לא חלק המבקש על קיומן של ראיות לכאורה אם כי הועלו ע"י הסניגורית מס' הסתייגויות וסימני שאלה מסוימים, בקשר עם הראיות, כגון, באשר למידת מעורבותו האמיתית של עימאד, העובדה שהמבקש לא נעצר במהלך הנסיעה אלא מס' ימים מאוחר יותר, ולכך, שבכל מקרה, לעדותו של עימאד, כשותף, יידרש חיזוק, זאת בהתאם להוראת סעיף 54 א' (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. יחד עם זאת, הסניגורית המלומדת לא חלקה על עוצמת הראיות בקשר עם הליך זה אלא ההסתייגויות וסימני השאלה נועדו לשמש "רוח גבית" לשאלת החלופה. הראיות הלכאוריות קמות, בעיקרן, מעדות עימאד, ומתצפיות ודוחות המעקב של השוטרים. אין גם מחלוקת עם קיומה של עילת מעצר.

6.                  כפי שפירטתי בהחלטתי בב"ש 7015/04, אשר דנה בשאלת מעצרו עד לתום ההליכים של עימאד, כידוע, הכלל בעבירות סמים, בוודאי בעבירות של אחזקה שלא לשימוש עצמי, ובהיקף כפי שמפרט כתב האישום, קנאבוס במשקל של למעלה מ- 36 ק"ג, הוא, כי אין מקום לשחרור לחלופת מעצר, שיעילותה בעבירות ממין זה פחותה. כאשר נדון מקרה של אחזקת סם מאותו סוג ובמשקל נמוך יותר (כ- 27 ק"ג), אמר בית משפט העליון: "אין מקום לשחרר בתנאים מי שמחזיק כמות כזו של סם, בגלל הסיכון הרב לציבור הנשקף ממנו ובגלל חוסר יכולת למנוע עיסוק בכך גם כאשר הוא במעצר בית". (בש"פ 7908/00, יריב כהן נ' מדינת ישראל, תקדין על 2000 (3), 2362, וראה גם בש"פ 6725/97 אמסלם נ'   מדינת ישראל, תקדין  עליון  970 (3) 1060). בבש"פ 5152/03 אלי כהן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003 (2) 2249 נאמר: "והרי ההלכה הפסוקה קבעה , לא אחת, כי אלה בכמויות מסחריות של סם, ואלה שהפכו את הסחר בסמים למקור להכנסה קלה, דינם למעצר ממש, הואיל וקיים חשש שימשיכו בעיסוקם גם אם חירותם תוגבל באופן חלקי". ובבש"פ 3445/02 מדינת ישראל נ' ליאור שבתאי, תקדין עליון 2002 (2) נאמר: "תרומתם של בתי המשפט לצמצום ממדיו של נגע בסמים, אינה יכולה להיות מילולית בלבד, והיא צריכה להתבטא גם במעצרם של אלה התורמים להפצתו עד תום ההליכים למעט מקרים חריגים ביותר, עליהם לא נמנה המשיב". עוד ראה בש"פ 8593/01 מדינת ישראל נ' וילי מונדר, תקדין עליון 2001, (3), 111. בעניין אחרון זה נאמר: "בתחום זה של עבריינות הדגישה הפסיקה לא אחת שחפותם של אלה הנותנים את ידם להפצתו של נגע הסמים הוא במעצר ממש, ולא מצאתי שהוכחו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה ממדיניות זו בעניינו של המשיב".

7.                   אשר על כן, עולה השאלה האם עניינו של המבקש בא במסגרת אותם מקרים חריגים, מיוחדים, מוצדקים ויוצאי דופן, בהם ניתן לסטות מהכלל ולבוא בשערי החריג היוצא מן הכלל, ולהורות על חלופת מעצר. המבקש, הנו כבן 34 ובעברו 4 הרשעות: שתיים מהן בעבירות בטחון מהשנים 89' ו- 91', השלישית הנה הרשעה בעבירת רכוש משנת 2000, והרביעית - הרשעה בבימ"ש צבאי (בבית אל), בשנת 2001, בענייני סמים. החלופה המוצעת הנה מגורי המבקש, (במסגרת מעצר בית מלא) באילת, בדירתה של הגב' אורנית בן גיגי אשר, כדבריה בבית המשפט, הנה קרובת משפחה של המבקש, ובדירה ישהה גם אחיו של המבקש, הוא תושב ירושלים ובעל משפחה, הנכון להעתיק את מקום מושבו למקום מעצר הבית בו ישהה המבקש באילת. שירות המבחן, בתסקיר אשר הוציא מתחת לידיו בנוגע עם המבקש, שלל חלופה ונמנע מהמלצה, לא רק עקב טיבה של החלופה, אלא בעיקר משום שהתרשם שהמבקש אינו מפנים את חומרת וטיב מעשיו והוא נחוש לשפר את רמת חייו בכל מחיר. במצב דברים זה, חלופת מעצר למעצר בית בבית זה או בבית אחר, עם אח זה או אח אחר, אין בה כדי ליטול את העוקץ מהמסוכנות הצפויה מהמבקש, וספק רב אם יהא בחלופה המוצעת משום מחסום מפני מסוכנותו הפוטנציאלית של המבקש. אמנם, עימאד, השותף לדרך של המבקש, שוחרר לחלופה, זאת מאחר שעניינו של עימאד נכנס בגדר אותם מקרים מיוחדים, חריגים ויוצאי דופן, המאפשרים שחרור לחלופה, כפי שפורט בהרחבה בהחלטה בעניינו. על כן, אין להקיש משחרורו של עימאד, למעצר בית מלא, לחלופת מעצר למבקש. זאת ועוד: עימאד נטול הרשעות קודמות והמבקש לא רק נושא על גבו עבר פלילי, אלא הוא גם היה הרוח החיה והיוזם (לכאורה כמובן) של האירועים נשוא כתב האישום. על כן, אין מקום להשוות בין השניים ואין מדובר בהפליה (וראה לעניין זה בש"פ 6725/97 הנרי אמסלם נ' מדינת ישראל,  תק' על'  97 (3) 060).

לפיכך, יישום כל האמור לעיל ומשקלם המקובץ של כל הנתונים המפורטים, מוליך למסקנה כי אין להיעתר לבקשה. לפיכך, הבקשה נדחית.

ניתנה היום כ"ב בשבט, תשס"ה (1 פברואר 2005) במעמד הצדדים.

קלדנית: מאיה כהו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: