החלטה בתיק בש 6915/06

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן-הנשיא ר. כרמל) מיום 3.9.06 בב"ש 6129/06 לפיה העורר נעצר עד תום ההליכים בת"פ 3755/06. כתב האישום המתוקן שהוגש באותו תיק מייחס לעורר שני אישומים. האישום הראשון הוא בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, איומים והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. לפי הנטען שם, ביום 22.8.06 התפתח ויכוח בין העורר לבין המתלונן המתגורר במחסן של בנין בו מתגורר העורר. הוויכוח סבב על הנחת חפציו של העורר סמוך למחסן. בשעה שהמתלונן היה עסוק בהוצאת חפצים אלה מהבנין וסרב לשוחח עם העורר, שלף העורר מברג באורך של כ-30 ס"מ ודקר את המתלונן פעמיים בגבו ובבטנו, כשהוא מאיים עליו באומרו "זהו אתה מת, זה היום האחרון שלך, אני אעשה אותך מסננת". כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חתכים בגב ובבטן, וכן שפשוף בכתף שמאל, והוא אושפז בבית חולים למשך יומיים. שוטר שעבר במקום, בפניו הצביע המתלונן על העורר כמי שדקר אותו, עצר את ניידת המשטרה ליד העורר והורה לו לעצור, אולם העורר התחיל לברוח, לא שעה לקריאת השוטר לעצור, ונתפס רק לאחר מרדף. האישום השני מייחס לעורר עבירות של היזק בזדון ואיומים, בכך שאמר לאחד משכניו, לגבי שכנים אחרים עמם אותו שכן מצוי בסכסוך, "רק תגיד לי, שני רימונים וזהו, אני אגמור אותם". בנוסף, העורר הטיל את מימיו על שטח גן משותף לבנין בו אותם שכנים מתגוררים, ומשנתבקש על ידי המתלונן לחדול מכך אמר לו בתגובה כי ישחט אותו.

בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה לשני האישומים; כי ממילא קמה עילת מעצר מכוח מסוכנות העורר; וכי לנוכח טיב המעשים נשוא כתב האישום ועברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל עבירות אלימות, אין לתת בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר.

לעניין הראיות הלכאורית נטען בערר כי הערכאה הראשונה לא נתנה את הדעת לראיות נגדיות ולסתירות בעדויות התביעה, הגורמות לכל הפחות לכרסום הראיות הפועלות לחובת העורר ולהפחתת עוצמתן. קראתי את חומר החקירה, ולא מצאתי בראיות התביעה חולשה כאמור. אמנם גרסתו של העורר הנה כי הוא זה שהותקף ונדקר על ידי המתלונן, ואילו מנגד הוא לא תקף את המתלונן ולא דקר אותו. אולם גרסה זו אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי, מה שאין כן גרסתו של המתלונן, הנתמכת בהודעותיהם של עזרא מזרחי, מזל סלח, רחל ורשנין, אלכסנדר חזין, והילדות שרה טובול ואסתר טובול (רובם שמעו את זעקות המתלונן ואת בקשותיו שהעורר יחדל; האחרונה ראתה את הדקירות עצמן והוסיפה כי למתלונן לא היה דבר ביד; רחל ורשנין ראתה את העורר רץ לעבר המתלונן באופן מפחיד "כמו אריה" וכן את הנפת ידו של העורר; אלכסנדר חזין ראה את העורר מניף את המברג שבידו למעלה והצידה; מזל סלח ראתה את העורר נצמד למתלונן כשבידו מברג או סכין; שרה טובול ראתה את העורר עומד ואת המתלונן על הרצפה). גרסת המתלונן עדיפה לכאורה גם בשל השתלבותה הטובה יותר במכלול הנתונים. כך, מאחר שמוסכם כי האירוע התרחש בשעה שהמתלונן הוציא את חפציו של העורר מהבנין, בניגוד להסכמתו של האחרון, הגיוני יותר שהעורר הוא זה שיתקוף את המתלונן ולא להיפך. קיומו של חתך טרי בגבו של המתלונן לאחר האירוע אינו מתיישב עם טענת העורר לפיה המתלונן נפצע רק כתוצאה מהמכשיר החד אותו החזיק בידיו כדי לדקור באמצעותו את העורר. זאת ועוד, אם המתלונן הוא זה שהחל לתקוף ולדקור, בעוד העורר הוא הקורבן, כי אז מצופה היה שהעורר ייזום את הפניה למשטרה, ודווקא המתלונן יימנע מכך. המציאות, לעומת זאת, היא שהמתלונן הוא זה שפנה לשוטר שלמה חמו וצעק לו "הבחור הזה דקר אותי" (דו"ח פעולה של השוטר), בעוד העורר בורח מהשוטרים ולא נענה לקריאתם לעצור עד שנתפס במקום שלפי דבריו (בשו' 146-149 להודעתו מיום 22.8.06) מרוחק ממקום האירוע "שתי דקות ריצה או הליכה", ובעת תפיסתו אף אמר לשוטרים "הוא גם דקר אותי לא רק אני" (דו"ח פעולה של השוטר הרצל סינה). הסברו של העורר לבריחתו, לפיו הוא חשב שהמתלונן רודף אחריו, תמוה לנוכח העובדה שהמתלונן נמצא על ידי השוטרים במקום האירוע, ואילו בריחת העורר התבצעה לאחר שהשוטר צעק אליו לעצור ובשעה שרדפו אחריו שוטרים לובשי מדים שצבעם שונה מצבע בגדיו של המתלונן (שו' 65-68 להודעת העורר).

אמנם בעת חקירתו של העורר נמצא חתך טרי מעל למרפק יד ימין שלו. אלא שבכך אין לסתור את גרסת המתלונן ואת העדויות החיצוניות, שאינן מוציאות מכלל אפשרות פגיעה של המתלונן בעורר במסגרת ניסיונותיו של המתלונן להדוף את העורר מעליו, תוך כדי אחיזת ידו של העורר שהחזיקה במברג (ראו הודעת המתלונן מיום 24.8.06 גיליון 2 שו' 10-17). הסתירות אותן סבור העורר למצוא בגרסת המתלונן, כפי שבאה לידי ביטוי במזכרים הנוגעים לאירוע שאיננו חלק מכתב האישום (איום בדקירה כלפי משה אבנעים), אינן משנות את תמונת המצב הנוגעת לאירוע הדקירה נשוא כתב האישום, בו גרסתו של המתלונן נתמכת בשורה של ראיות ונתונים חיצוניים. לא עוד, אלא שאותו אבנעים לא נחקר במשטרה, אלא רק שוחח עם החוקר בטלפון; ואין להוציא מכלל אפשרות כי דבריו הושפעו ממוראו מפני העורר, בדומה לרושם החזק המתקבל מהודעת אחיו של המתלונן (עזרא מזרחי) שחרף הגעתו למקום מיד לאחר האירוע ושיחתו עם המתלונן אז התחמק לאורך כל העדות להסגיר את העורר (ראו גם מזכר השוטר יוסי אוחיון בדבר מעצרו של העד לנוכח סירובו להתייצב למתן עדות). אשר למברג בו המתלונן, לטענתו, החזיק רק לאחר האירוע: אין בהכרח סתירה בין טענה זו לבין האפשרות שפציעת העורר נגרמה על ידי המתלונן בעת המאבק כתוצאה מהמברג בו אחז העורר.

כפועל יוצא מקיומן של הראיות הלכאוריות לחובת העורר קיימת גם עילת מעצר נגדו, מכוח חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, בנוגע ל" עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". אמנם החזקה ניתנת לסתירה, אך במקרה דנן לא זו בלבד שהיא לא נסתרת, אלא אף מתחזקת. בניגוד לטענת העורר לפיה מדובר באירוע רגעי וחד-פעמי שאינו מצביע על התנהלותו הרגילה, קיימות בתיק החקירה אינדיקציות לא מעטות לכך שהאלימות נעשתה שיטה אצל העורר, ובה המשיך גם בעת האחרונה ולא רק בעבר הרחוק (לגביו קיימות הרשעות באלימות). ראשית, האיומים על חייהם של המתלוננים באישום השני, שהושמעו על ידי העורר יומיים בלבד לפני אירוע הדקירה. בעניין זה מצויות הודעות מפורטות של שני המתלוננים באותו אישום (אלכסנדר חזין ורחל ורשנין), כנגדם אין כל טענה לסתירות בגרסאות. שנית, בהודעות הנוגעות לאירוע הדקירה שזורים תיאורים בדבר איומים ואלימות בהם נקט העורר לאחרונה בהזדמנויות נוספות, והפחד שהוא מטיל על ידי כך על הסובבים אותו. כך, ציינה גרושתו של העורר (מזל סלח) תלונה אותה הגישה נגדו למשטרה לפני חודש בגין הצמדת סכין לפניה (בנוסף לתלונות קודמות שלה על אלימות העורר), והוסיפה כי היא מרגישה מאוימת וחוששת מפניו לחייה ולחייה בנותיה. עוד אמרה כי לפני חודש הוצא לבקשתה נגד העורר צו הרחקה שיפוטי. דברים אלה נתמכים בהודעתה של אלינור מזרחי (אחותו של המתלונן) ובדבריו של המתלונן עצמו: "הוא עלול לחתוך את הגרון שלי בשנייה אחת. אני לא היחיד שמאוים בשכונה על ידו. דוד הוא מניפולטור וכל דבר אצלו זה בפוזות ואיומים" (שו' 21-23 לגיליון 2 של ההודעה מיום 22.8.06); "היו בעבר מספר רב של איומים" (שם, שו' 4 גיליון 3); "אני פוחד מאוד על החיים שלי" (שו' 56 לגיליון 3 של ההודעה מיום 24.8.06).                               

נותרת אפוא שאלת חלופת המעצר. בפני בית משפט השלום הציע העורר להשתחרר למעצר בית אצל אחותו המתגוררת בירושלים או אצל אחיו המתגורר בתל אביב. בית המשפט דחה הצעה זו לנוכח השילוב שבין חומרת מעשה הדקירה, נוהגו של העורר "לפתור באלימות כל סכסוך אליו הוא נקלע", ועברו המכביד הכולל 29 הרשעות בהן בגין עבירות אלימות. כל אלה, קבע בית המשפט, "אינם מניחים תשתית למתן אמון במשיב ולשחרורו לחלופה". העורר משיג על כך שהחלופות שהציע לא נבדקו באופן פרטני, ומוסיף ומציע חלופה שלישית של מעצר בית אצל אחותו המתגוררת באופקים. העורר אינו מתנגד לכך שלצורך בדיקת החלופות המוצעות יוזמן תסקיר מעצר. המדינה מתנגדת להזמנת התסקיר, בהטעימה כי במכלול נסיבותיו של המקרה ושל העורר אין כל סיכוי לאישור חלופה, ולו מעצר בית במקום יישוב מרוחק, וממילא הזמנת התסקיר מיותרת.

הדין עם המדינה. ידוע הכלל שלפיו בהעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, מקומו של מי שעושה שימוש בנשק קר לשם דקירת אדם ופציעתו הנו מאחורי סורג ובריח, וזאת גם בתקופה בה מתנהל משפטו הפלילי. הטעם לכך הוא בהיות המעצר הדרך היחידה להגן על הציבור מפני מסוכנותו של נאשם כזה. מסוכנות זו כה ניכרת עד כדי כך שהיא דוחה אפילו המלצה של שירות המבחן בתסקיר מעצר בדבר קיומה של חלופת מעצר בית ראויה. רק לאחרונה (ביום 9.7.06) שב בית המשפט העליון והבהיר לאמור כי " מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" (בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 149. ראו עוד: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 129; ב"ש 4767/05 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2553; בש"פ 4749/05 ג'בארין נ' מדינת ישראל, תק-על  2005 (2) 3044; בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 165). בחינת המקרים בהם נאותה הפסיקה להכיר בהתקיימות חריגים לכלל האמור, מעלה כי השיקולים שהכריעו את הכף היו: גיל צעיר של הנאשם; העדר עבר פלילי או עבר פלילי לא ממשי; חולשה בעוצמת הראיות הלכאוריות; וביצוע דקירה כתגובה לאלימות שננקטה בסמוך קודם לכן כלפי הנאשם (בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף, תק-על 2006(1) 2489; בש"פ 8124/05 מהרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3539; בש"פ 6317/06 שהואן נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 13.8.06, פסקה ו'; בש"פ 6443/04 כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 1488; בש"פ 2901/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2) 39). גם באסמכתאות אליהן הפנה הסנגור דובר בשיקולים אלה (בש"פ 5257/04 - גיל צעיר ועבר נקי; בש"פ 11111/05 - קטינים שרק אחד מהם דקר; ב"ש (מחוזי י-ם) 6348/04 - עבר כמעט נקי ואי-החזקת  הסכין בידי הנאשם;  בב"ש  (מחוזי  י-ם) 4520/05 דובר בניסיון שוד ולא בדקירה).

במקרה שלפנינו לא מתקיים אף לא שיקול אחד מבין אלה: הראיות הלכאוריות המצביעות על כך שהעורר הוא זה שפתח באלימות אינן נחותות; העורר הנו בן 40; ולחובתו עבר פלילי עשיר ומכביד. בשנת 2001 הוא שוחרר ממאסר שנגזר עליו בשל ביצוע עבירת אלימות משנת 1999. אמנם לאחר מכן אין האשמה נוספת כלפיו בעבירת אלימות (עד האירוע האחרון), אך יש לזכור כי גם לאחר אותו שחרור העורר שב לבית הכלא בגין הרשעה בעבירות סמים. בנוסף קיימות, כאמור, ראיות לכאורה לכך שהעורר המשיך עד לאחרונה להלך אימים על הסובבים אותו, לרבות בנקיטת איומים בקטילת חיים, וזאת במקרים נוספים מעבר לאירוע הדקירה נשוא האישום הראשון. נמצא שהמסוכנות של העורר אינה תקיפה רק למקום ולאדם ספציפיים, אלא מהווה חלק מאישיותו ופועלת באופן כללי ובלתי-מוגדר. חיזוק לכך מצוי בבעיית שתיית האלכוהול ממנה סובל העורר, כפי שאישרה חברתו מלכה מזרחי (בשו' 19 להודעתה), בניגוד להכחשתו בחקירה, באופן התואם את דו"ח הפעולה של השוטר שלמה חמו לפיו לאחר האירוע נדף מפיו של העורר ריח חזק של אלכוהול. בכך מתגבר החשש לחוסר יכולתו של העורר לשלוט על עצמו בכל מקום בו יימצא.

במצב דברים זה, לא ניתן יהיה לסמוך על הימצאותו של העורר במעצר בית ולא ניתן לומר כי יהיה באמצעי זה כדי להציב בפניו מחסום מספיק מפני איבוד רסן דומה וביצוע מעשי תקיפה וחבלה נוספים. כך, אפילו אם מעצר הבית יתקיים תחת פיקוח של ערבים אמינים ובריחוק ממקום האירוע. ממילא אין צורך ואין מקום להורות על הזמנת תסקיר מעצר. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ביניש בבש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2360:

" נוכח הבקשות החוזרות ונשנות כמו בענין זה שלפני לקבלת תסקיר מעצר, אני מוצאת להעיר, בשולי הדברים, כי תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך".

בדומה לכך צוין בבש"פ 11026/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 2401, כי מן הראוי להימנע מהזמנת תסקיר מעצר במקרים בהם החומר המונח בפני בית המשפט מוביל לתשובה ברורה בדבר הצדקתו של מעצר עד תום ההליכים, באשר הזמנת תסקיר ללא צורך יוצרת אצל הנאשם ציפיות מסוימות שמן הראוי להימנע מהן. לדחיית בקשה להזמנת תסקיר מעצר בעניינו של מי שנאשם בדקירה באמצעות סכין, ראו בש"פ 507/04 וונדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 576. אכן, תסקיר מעצר או חקירת הערבים המוצעים בבית המשפט נועדו לבחון את כשירות החלופה. הבעיה של העורר אינה במציאת חלופה כשירה אלא בכך ששום חלופה שאינה מעצר ממש לא תנטרל באופן מספיק את המסוכנות הטבועה בו והנלמדת ממעשיו בהווה ובעבר.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.

תיקי החקירה מוחזרים לב"כ המשיבה.

נ יתנה היום כ"ח באלול תשס"ו (21 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים.

        התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: