החלטה בתיק בש 6913/06

ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא יצחק שמעוני) מיום 8.9.06 בב"ש 6372/06, לפיה העורר נעצר עד תום ההליכים בת"פ 3879/06, בו הוא עומד לדין בביצוע העבירות הבאות: הסעת שוהה בלתי חוקי, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; שהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הנ"ל; הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

העורר הסכים עוד בבית משפט קמא לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות של הסעת השב"ח ושהייה בלתי חוקית שלו עצמו בישראל, אך כפר בקיומן של ראיות לכאורה לעבירות של הכשלת שוטר ונהיגה בשכרות. בית המשפט בחן את חומר החקירה והגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה גם להכשלת השוטר ולנהיגה בשכרות. ממילא נקבע קיומה של עילת מעצר כנגד העורר, לנוכח השילוב שבין האירועים נשוא כתב האישום לבין היותו תושב השטחים ועברו הפלילי הלא מבוטל. מאותם טעמים נפסלה חלופת המעצר אותה הציע העורר, בדמות ערבויות כספיות להבטחת התייצבותו למשפט. במסגרת הערר תוקף העורר את כל הקביעות הללו.

בכתב האישום נטען כי ביום 2.9.06 סמוך לשעה 01:00 לפנות בוקר, הסיע העורר, שהוא עצמו תושב שטחים, תושב שטחים נוסף ברכב ישראלי, למרות ששניהם אינם רשאים לשהות או לעבוד בישראל. העורר נהג את הרכב בהיותו שיכור, לא נענה לקריאות השוטרים לעצור עד שנחסם על ידם, וכאשר אחד השוטרים ניגש לעורר במטרה לעוצרו התיז עליו העורר תרסיס גז ממיכל אותו החזיק בידו.

אף אני בחנתי את חומר החקירה, ואף אני הגעתי למסקנה אליה הגיעה הערכאה הראשונה בדבר הראיות הלכאוריות. אשר להכשלת השוטרים: בדו"ח הפעולה של השוטר איתי אופיר נאמר כי הניידת בה נסע קיבלה דיווח על רכב שפרץ את מחסום א-זעיים, אחריו התנהל מרדף של ג'יפ מג"ב, שבשלב מסוים איבד קשר עין עם הרכב. בשדרות אשכול הבחין אופיר ברכב העונה על התיאור שהתקבל באותו דיווח. בוצעה חסימה של הרכב ע"י ניידת המשטרה. אופיר ירד מהניידת, פתח את דלת הרכב וניסה להשתלט על הנהג (העורר) ועל הנוסע אשר לידו. שני האחרונים נאבקו באופיר. בנוסף, העורר החזיק בידו הימנית מיכל של גז "פילפל" אותו התיז לכיוון פניו של השוטר. השוטר השתלט על ידו של העורר, תפס את המיכל, והתיז אותו אל עבר פניו של העורר. טענת העורר לפיה התיאור הקשור למיכל הגז לא היה ולא נברא, הועלתה לראשונה בדיונים בבית המשפט. לעומת זאת, כאשר נשאל בחקירתו (מיום 3.9.06) מדוע ריסס את הבלש שעצר אותו, השיב: "לא זוכר הייתי שיכור" (שורה 43), ואף לא הכחיש (בשורה 41) כי המיכל "היה ברכב" אם כי לא ידע לומר למי הוא שייך. לא זו אף זו, אלא שבניגוד לנטען בסעיף 3(ג) להודעת הערר, המיכל נתפס ע"י אופיר (ראו האמור בסוף העמוד הראשון בדו"ח הפעולה שלו) וסומן כמוצג בתיק החקירה (כאמור במסמך הרישום מיום 11.9.06). במצב דברים זה, קיים סיכוי סביר, אם לא מעבר לכך, שבית המשפט שידון בתיק העיקרי יאמין לאופיר וידחה את גירסתו (הכבושה) של העורר. כך, חרף העדר התייחסות לעניין מיכל הגז בדו"ח הפעולה של השוטר הנוסף (דן אוזנה) שהיה עסוק בניסיון הלכידה של הנוסע השני ברכב, שלפי האמור בדו"ח הפעולה אף ניסה לברוח. יצוין כי מאחר שאופיר מציין בדו"ח הפעולה כי תפס מהעורר את מיכל הגז והתיז ממנו אל עבר פניו של העורר, ממילא אין סתירה בין טענת העורר (בפני בית משפט השלום) להתרחשותה של התזה כזו, לבין גירסת השוטר.

אשמת הנהיגה בשכרות מוכחת לכאורה משני מקורות: ראשית, מהתיאור שנמסר ע"י שני השוטרים שביצעו את המעצר, שמציינים בדו"חות הפעולה כי מפיהם של שני הנוסעים הדיף ריח חריף של אלכוהול וכי הם נראו שיכורים. שנית, מהודעותיהם של שני הנוסעים. העורר שב וטען בחקירתו כי אינו יכול לשחזר את שהתרחש, מפני שהיה שיכור, ולפיכך אפילו אינו יודע כי הוא זה שנהג ברכב (הודעה מיום 2.9.06 שורה 13). העורר גם הסביר את מקור השכרות: שתיית "הרבה וודקה" אצל חברו הגר בעזריה (שורה 6 להודעתו מיום 3.9.06). כן ציין כי לא שם לב למחסום מג"ב, בין היתר בשל היותו שיכור (שם, שורה 39), וכי אינו יודע היכן נתפס ואף אינו זוכר את המעצר ע"י השוטרים, "ואם הייתי יודע ששותים כך מתנהגים, אז לא הייתי שותה" (שם, שורות 13-14). אגב אורחא יצוין כי עירפול החושים המוחלט שבו היה מצוי העורר לנוכח שכרותו, מונע ייחוס משקל ממשי להכחשתו כי התיז על השוטר גז מהמיכל.

בהתקיים ראיות לכאורה לארבעת העבירות שבכתב האישום, קמה גם עילת מעצר עד תום ההליכים נגד העורר. עילה זו כפולה: ראשית, החשש ששחרור העורר יוביל להתחמקותו מן הדין ולהימנעותו מהתייצבות למשפט; שנית, מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור.

נפתח בעילת ההתחמקות. נפסק לא אחת כי מגוריו של נאשם בשטחי האזור עשויים לבסס חשש להימלטות מן הדין, במיוחד נוכח מצב החירום הביטחוני בו נתונה המדינה בשנים האחרונות:

" במצב החירום הביטחוני השורר כיום ונוכח העימות המתמשך בין תושבי השטחים לישראל, שחרורם של העוררים, תושבי השטחים, מהמעצר עלול, בהסתברות גבוהה מאד, להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ולאי-התייצבותם למשפטם. סיכויי ההצלחה של הימלטות כזאת גוברים נוכח הדגש המושם בפעילות כוחות הביטחון על משימות ביטחוניות מיוחדות על חשבון משימות פיקוח ואכיפה שיגרתיות. בנסיבות אלה, ומכוח המצב השורר בשטח, מתקיימת עילת מעצר בעוררים הכרוכה בחשש להתחמקותם מהליכי שפיטה גם אם לא הוכח חשש קונקרטי באשר לכל אחד מהם, וחשש זה, פרי מציאות של זמן ומקום, נושא עמו משקל רב במערך האיזונים הרלוונטי לעניין המעצר" (בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 926, 930-931).

ועוד נאמר:

" במצב הביטחוני הקשה השורר כיום ביחסי ישראל והרשות הפלשתינית סביר אף להניח כי גורמים תושבי שטחים, המעורבים בפלילים ינסו לנצל את מעורבות כוחות הביטחון והמשטרה בהתמודדות הביטחונית כדי לחמוק ממעברי הגבול אל מרחבי השטחים לבלי שוב" (בש"פ 2762/02 דיריה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 260. ראו עוד בש"פ 3600/01 עבד אלעזיז נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2) 1356).

עם זאת, ולצד האמור, היותו של נאשם תושב השטחים אין בה כשלעצמה כדי להקים נגדו עילת מעצר, אלא אם כן נתון זה מצטרף לנסיבות נוספות המגלות יסוד סביר לחשש שהנאשם ינסה להתחמק מהליכי המשפט, יסכן את בטחון הציבור או יפעל באופן אחר המצדיק את המעצר. כפי שהבהירה כב' השופטת ביניש בבש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 38:

" ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של מי שגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח מלאים של משטרת ישראל. שיקול זה אינו מהווה עילת מעצר עצמאית, אך התחשבות בו בשל חשש מהימלטות הנו שיקול לגיטימי"

ראו עוד: בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן, תק-על 99(4) 131; בש"פ 1024/01 עגראמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 1157; בש"פ 11040/03 חאסן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 7. להתפתחות הפסיקה בסוגיה זו ראו מאמרן של ב. כהנא וח. זנדברג, "שחרור בערובה של תושבי השטחים" המשפט ז' (תשס"ב) 85.

הגורם המצטרף לעובדת מגוריו של העורר באזור ומעניק לה את החיזוק הנדרש על מנת להופכה לעילת מעצר, הנו מסוכנותו לבטחון הציבור. המסוכנות משמשת הן "דבר לחיזוק" עילת ההתחמקות והן עילת מעצר עצמאית.     

מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור נלמדת מכל אחת מהעבירות בגינן הוא מואשם. העבירה של הסעת תושב שטחים בלא היתר מקימה עילת מעצר בשל מסוכנות לביטחון הציבור אף כנגד תושב ישראל (בש"פ 8303/03 פקיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3)  1352), לא כל שכן נגד תושב השטחים. בדומה לכך, כניסת העורר לישראל בלא היתר, יותר מפעם אחת, חרף היתקלותו עם נציגי החוק גם בהזדמנויות הקודמות (כעולה מרישומו הפלילי) שלא הניאה אותו לחדול מלחזור לסורו. בימי הפורענות העוברים על מדינת ישראל בשנים האחרונות, "ימים של דם ואש" (בש"פ 8303/03 הנ"ל), הימצאותו של תושב האזור בתחומי המדינה בלא היתר מקימה יסוד סביר לחשש של סיכון בטחון תושבי המדינה. בלשונו של כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 1469, בהתייחס לנאשם בעבירה של שהייה בלתי-חוקית בישראל (ובה בלבד): " אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופייה של העבירה המצביעה על מסוכנות לכאורית". כאשר לעבירות בטחוניות אלה מתווספות עבירות של נהיגה בשכרות והכשלת שוטר, המסוכנות רק מתגברת.

בעניין זה ניתן ללמוד את ההן מתוך הלאו שעליו עמדה כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 8214/00 אלסלאמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 2195:

" למרבית הצער, מאות ואלפים נכנסים ונמצאים בארץ שלא כחוק, בין כדי לחפש בה עבודה - וזוהי הסיבה שהעורר טוען לה - ובין כדי לחפש בה מקום לגור בו. אולם, כל עוד אין הם חשודים בביצוע עבירות אחרות פרט לכניסה ושהייה שלא כחוק, וכל עוד אין ידיעות מודיעיניות או אחרות על כוונתם לבצע עבירות, אין לקבוע את מסוכנותם לעניין מעצרם עד תום ההליכים".

לא כן העורר, שקיימות ראיות לכאורה למעורבותו בביצוע עבירות נוספות פרט לשהייה הבלתי-חוקית.

כאמור, בית משפט השלום בחן את חלופת המעצר שהוציע העורר ודחה אותה. גם קביעה זו בדין יסודה. בהיות העורר תושב האזור, אין משמעות ודרך לפקח על מעצר בית שלו; ואמנם חלופה כזו כלל לא הוצעה על ידו. ההצעה שהעלה לאסור את יציאתו מישראל או מהאזור אף בה אין כדי לספק מענה כלשהו לחששות המקופלים בעילות המעצר המתקיימות בענייננו. העורר אינו מציע, ואינו יכול להציע, להמשיך ולשהות בתחומי ישראל עד לתום משפטו שלא בין כותלי בית המעצר, שהרי החוק אינו מתיר שהות כזאת. לכן, עיכוב יציאתו מהארץ על מנת לאפשר לו לשהות בתוכה אינו בא בחשבון, ואם היה בא בחשבון - היה מעורר מתוכו הוא חשש מוגבר לבטחון הציבור. מן הצד השני, איסור על כניסת העורר לישראל מהאזור לא יפיג את החשש להימלטותו מההתייצבות למשפט ולריצוי העונש; ובכל מקרה נסיון העבר מלמד כי איסור כאמור איננו ניתן ליישום מניח את הדעת, שהרי העורר נכנס לישראל שלא כדין יותר מפעם אחת, חרף האיסור בו הוא מצווה בלאו הכי מכוחו של החוק.