החלטה בתיק בש 6733/06

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' דותן, ס' נשיא), לפיה נדחתה בקשת המבקש להורות על ביטול הודעת איסור השימוש ברכב שניתנה על-ידי משטרת ישראל ביום 13.7.06, בענין מונית שנתפשה כשהיא נהוגה ע"י מר אבו ליבדה סופיאן, שהסיע שוהים בלתי חוקיים.

2.         לטענת המבקש הוא הינו בעל הרכב. דא עקא, משטענה זו לא הוכחה דין הערר להידחות על פניו.

למעלה מן הצורך - דין הערר להידחות גם לגופו:

3.         סעיף 12(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן- "חוק הכניסה") מעניק לשוטר סמכות לאכוף את האיסור, כדלקמן:

"(ג1) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה לפי סעיף קטן (ג) או (ג5), רשאי הוא למסור לנהג הרכב שבו נעברה העבירה או לבעל הרכב כאמור הודעה האוסרת את השימוש ברכב לתקופה של שלושים ימים וליטול את רישיון הרכב לאותה תקופה; בהודעה תצוין הסיבה לאיסור השימוש ברכב ולנטילת הרישיון".

4.         סמכות זו המוענקת בסע' 12(ג1) מתייחסת, כאמור בה, גם למתן הוראת איסור שימוש לנהג הרכב, וממילא, לא נפל פגם, ולו פורמלי, בדרך שננקטה.

            באשר לתכלית הוראתו - סעיף 12א לחוק הכניסה נחקק עקב מספרם העולה של פיגועי הטרור בישראל ועל רקע הסכנה לביטחון הציבור, שעניינה בסיוע מצד תושבי ישראל לתושבי האזור להיכנס לתחומי ישראל שלא כדין; דבר הפוגע ביכולתם של גורמי הביטחון לפעול לסיכול כניסתם של גורמים עויינים לישראל (ר' דברי ההסבר להצעת חוק שהייה שלא כדין (תיקוני חקיקה) (הוראת שעה) (תיקון מס' 7), תשס"א-2001, ה"ח תשס"א, 786).

5.         הודעת איסור השימוש הינה צו מנהלי המהווה "סעד זמני"למשך התקופה ממועד ביצוע העבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי ועד לנקיטת ההליך הפלילי בגין אותה עבירה. צו כזה, הניתן על-ידי שוטר, אוסר למשך 30 ימים שימוש ברכב שלפי החשד בוצעו בו עבירות תעבורה חמורות. משעה שהתקיים יסוד סביר לחשד שבוצעה ברכב עבירת הסעה שלא כדין בניגוד לסעיף 12א(ג) לחוק הכניסה, סמכות ההתערבות של בית המשפט בהודעת איסור השימוש מוגבלת עד מאוד, וקיימת רק במצבים בהם הוצאת ההודעה נגועה בפגם חמור מתחום המשפט המנהלי - כגון שתשתית הראיות לא היתה מבוססת או שנסמכה על שיקולים לא ענייניים. (ר' ב"ש (ירושלים) 2112/06 חמץ-רחמים נ' משטרת ישראל, תק-של 2006(1), 9146).

6.         בענין דנן, נהג המונית, מר אבו לבדה סופיאן, נתפס כשהוא מסיע שוהים בלתי חוקיים, ועל כן התקיים היסוד הסביר הדרוש. הטענה כי הנהג הסיע אשה בת ארבעים ושלושת ילדיה הקטינים אינה ממין הענין.

            אף בטענה בדבר כיוון הנסיעה אל עבר היציאה מישראל ולא לתוכה, אין כדי לשלול את היסוד הסביר לחשד בדבר ביצוע עבירת הסעה כאמור. כבר נפסק כי העבירה של הסעת תושב זר בלא היתר לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה מתבצעת גם אם כיוון ההסעה הוא היציאה מהמדינה (רע"פ 4602/04 נאג'י נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2) 1604; ב"ש (ירושלים) 2110/06 מחמד נ' משטרת ישראל, תק-של 2006(1), 9061).

7.         גם טענת המבקש כי מעולם לא נתן לנהג הרשאה כלשהי להסיע תושבי שטחים במונית, וכי הטיל עליו איסור מוחלט להסיע תושבי שטחים במונית ואף הדגיש בפניו כי עבירה על הוראה זו עשויה להביא למאסרו בפועל, אין בה כדי לשנות מהתוצאה המתחייבת.

            ההוראה האמורה נועדה להרתיע מפני סיוע לשוהים בלתי חוקיים ואי החלתה על הנוהג ברכב יש בה כדי לסכל המטרה האמורה. כך הדבר גם לענין הרשאת הבעלים או אי מתן הרשאתו להסעת שוהים בלתי חוקיים על ידי הנהג.

8.         ואף זאת, בדומה לפסיקה שעניינה סעיף 57א לפקודת התעבורה, לפיה נזק כלכלי הנגרם למבקש כתוצאה מאיסור השימוש איננו שיקול המצדיק להימנע ממתן הצו, שכן הוא נדחה מפני הערכים החברתיים והציבוריים החשובים יותר של מלחמה בתאונות דרכים קטלניות (ר' בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל תק-על 96(3) 702; בש"פ 404/97 שריקי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1) 138), גם בענין ההוראה דנן, נוכח הצורך החיוני להילחם בתופעה של חדירת מפגעים לתחומי המדינה, גובר אינטרס ההרתעה על האינטרסים הכלכליים והאישיים של העובר על ההוראה האמורה. (ר' ב"ש (ירושלים) 4880/04 עומר נ' משטרת ישראל  תחנת מוריה, תק-של 2004(3), 501, עמ' 503).

9.         בהתייחס לכל אלו נדחה הערר.

ניתנה היום, ז' באב תשס"ו (1 באוגוסט 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקי ההחלטה לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 1.8.06.