החלטה בתיק בש 6612/06

1.         בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרם של המבקשים ברונסקי ואריש עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 2081/06.

2.         כזכור, בדיון ביום 31.5.06 הסכימו המבקשים לבקשת המדינה להורות על מעצרם עד תום ההליכים, מטעמים הקשורים בלימוד חומר החקירה, ייצוג ותנאי מעצר, תוך שמירת זכותם להגיש בקשה לעיון חוזר כשמלוא חומר החקירה והשיקולים הצריכים לעניין, יהיו בפניהם.

3.         משהוגשה הבקשה לעיון חוזר, דנו בה למעשה כבקשה למעצר עד תום ההליכים.

4.         נגד ברונסקי הוגש כתב אישום בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, סחיטה בכוח (שתי עבירות), סחיטה באיומים (שלוש עבירות) ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. באותו כתב אישום הואשם אריש בתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, בסחיטה בכוח, בסחיטה באיומים ובהפרת הוראה חוקית.

5.         על-פי האישום הראשון, בסמוך לשנת 2004 הילווה אלי פהימה לאברהם ביטון סכום של 100,000 ש"ח. ביטון אמור היה להחזיר את סכום הכסף בתוספת ריבית של 35,000 ש"ח. פהימה התקשה לגבות את החוב ופנה אל ברונסקי, על מנת שיסייע לו בגביית החוב בדרכי אלימות ואיומים. פהימה וביטון נפגשו בנושא החוב בבית העסק של פהימה באיזור התעשייה בתלפיות. ביטון אמר לפהימה כי אין לו כסף וכי אינו יכול לשלם את החוב. פהימה התקשר אל ברונסקי, וזה בא למקום, ניגש אל ביטון, סטר לו בפניו, וביטון נפל ארצה. ברונסקי הורה לביטון לשלם לפהימה את חובו ועזב את המקום. האלימות והאיומים הטילו על ביטון אימה, ולפיכך שילם לפהימה סכום של 125,000 ש"ח.

6.         על-פי האישום השני, הילווה פהימה לאברהם בזיזה בשנת 2004 סכום של 400,000 ש"ח. בזיזה החזיר חלק מן ההלוואה, ונותר חייב לפהימה סכום של כ- 150,000 ש"ח. פהימה התקשה לגבות את החוב. לקראת סוף חודש אפריל 2006 פנה פהימה אל ברונסקי כדי שיסייע לו בגביית החוב בדרכי איומים ואלימות. פהימה פגש את ברונסקי ואת אריש, ביקש מהם לגבות את החוב מבזיזה, וסיכם עימם כי ישלם להם בתמורה 50 אחוז מן החוב. ביום 30.4.06 אחר הצהריים בעקבות פניית פהימה ולשם גביית החוב, פגשו ברונסקי ואריש את פהימה. זה אסף אותם אל מכוניתו, וברונסקי התקשר אל בזיזה וביקש ממנו להגיע לחנות חומרי בניין בבית צפאפה. כשהגיע בזיזה למקום, היו שם השלושה. ברונסקי ואריש תקפו את בזיזה בסטירות ובאגרופים, איימו עליו כי אם לא ישלם את החוב יפגעו בו, ובין היתר אמרו לו כי ימות אם לא ישלם את החוב, ואיימו בפגיעה באשתו ובילדיו. בזיזה נחבל בפניו חבלה של ממש. ברונסקי ואריש הורו לבזיזה לעמוד בקשר עם פהימה כדי לשלם לו את החוב, ועזבו את המקום ביחד עם פהימה.

7.         על-פי האישום השלישי, בתקופה הסמוכה לחודש פברואר 2006, הילווה ברונסקי לבזיזה סכום של 15,000 ש"ח בריבית של 7 אחוז לחודש. שמואל מזרחי ערב כלפי ברונסקי להחזרת ההלוואה. בזיזה שילם לברונסקי על חשבון חובו 5,000 ש"ח, והיה אמור לשלם סכום נוסף של 5,000 ש"ח ביום 12.5.06. בבוקרו של אותו יום, ומשלא הצליח לגייס את הסכום הדרוש, התקשר בזיזה אל ברונסקי וביקש לדחות את תשלום הכסף ביומיים. ברונסקי סירב ואיים על בזיזה כי אם לא ישלם לו סך של 5,000 ש"ח עד השעה 12:00, הוא יפגע בו. בין יתר דבריו, "אני אזיין אותך"; "אני אשחט אותך", ועוד קללות וצעקות, על מנת להטיל על בזיזה אימה ולהניעו לשלם את החוב.

ברונסקי התקשר גם אל מזרחי ודרש ממנו באופן מיידי שני שיקים על סך של 5,000 ש"ח על חשבון חובו של בזיזה. מזרחי השיב כי אין לו כסף, וכי אינו יכול לשלם את הסכום המבוקש. ברונסקי עמד על דרישתו ואיים על מזרחי כי יפגע בו. בין יתר דבריו, "אני אזיין אותך"; "זה [בזיזה] וודאי ישלח אותי לבית סוהר ואני יהרוג אותך אם תשלח אותי לבית סוהר, אתה רוצה אני בסוף ילך על מאסר, אני ארצח אותך". ברונסקי צעק על מזרחי וקילל אותו, על מנת להטיל עליו אימה ולהניעו לשלם את חובו של בזיזה.

8.         על-פי האישום הרביעי, בהתאם להחלטת בית משפט השלום בירושלים בב"ש 2254/04, היה על אריש לשהות ב'מעצר בית' חלקי, והוא רשאי היה לצאת מן הבית רק לצורכי עבודתו בבית העסק "באגט מרציאנו". בביצוע העבירות נשוא האישום השני, הפר אריש את תנאי השחרור. במקום לעבוד בבית העסק, עבר עבירות אלימות ואיומים כמפורט באישום השני. 

9.         אדון תחילה בעניינו של ברונסקי, ולאחר מכן בעניינו של אריש.

אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון נגד ברונסקי, זולת עצם נפילתו של ביטון ארצה כתוצאה מן הסטירה שנתן לו ברונסקי. בהסכמה יישאר עניין זה לפי שעה בתיק"ו.

אשר לאישום השני, הרי שלמקרא הודעותיהם של בזיזה (בעיקר) ושל פהימה (במידה מסוימת), שוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה, חרף הסתייגות בא כוחו של ברונסקי. אומנם לא בכל דבר ועניין תואמות ההודעות, ובמה שנוגע להודעותיו של פהימה, הרי שהאלימות שנקט בה ברונסקי, עולה יותר במשתמע וכמסקנה, מאשר במישרין. פהימה, כזכור, מסר מספר גירסאות, וגם הכחיש את נוכחותו במקום, בניגוד לדברי בזיזה. אף- על-פי-כן, לכאורה, גם הודעותיו של פהימה מבססות את האישום כלפי ברונסקי; בהצטרפן אל הודעותיו של בזיזה, לא כל שכן.

על אלה יש להוסיף תמלילי שיחות שנעשו בהאזנות סתר (70-71), אשר מהן עולה דבר קיומו של קשר בין פהימה לבין ברונסקי בקשר לגביית חוב מבזיזה. אמת, וכטענת בא כוחו של ברונסקי, בתמליל שיחה מס' 68, מתנער ברונסקי מאלימות. ניתן היה לצפות שבשיחה זו, בהתחשב באופן ובעיתוי שנעשתה, יאמר בזיזה לברונסקי דברים מפורשים ומתריסים על נחת זרועו ועל האלימות שנקט כלפיו. עם זאת, מדבריו הקודמים באותה שיחה, ומדבריו בתמלילי שיחות מס' 70 ו-71, עולה לכאורה כי ההתנערות מהפעלת אלימות, הינה רק מן השפה ולחוץ ולאוזניהם של המאזינים לשיחת הטלפון, אשר מפניהם חשש. ברונסקי נזהר מאמירת דברים מפורשים יתר על המידה בטלפון, חשש מהקלטת השיחה; אף על-פי כן די לכאורה במה שאמר שם.

בא כוחו של ברונסקי טוען כי היה מקום לצפות שבשיחות נוספות שבין ברונסקי לבזיזה, יזכיר ברונסקי אותה אלימות, כדי להטיל אימה על בזיזה שישלם את חובו.

גבי דידי, ייתכן שכך הוא, כשם שייתכן שנחת זרועו של ברונסקי צרובה הייתה בתודעתו של בזיזה במידה כזו שלא היה זקוק לתזכורת.

שמואל מזרחי מסר בהודעתו, כי שמע מפי בזיזה על צעקות וקללות מצידו של ברונסקי, אך לא דיבר על אלימות פיזית. כשלעצמי, ולמקרא ההודעה כולה, לא הייתי מסיק מן ההן שלגבי צעקות וקללות, על הלאו שלגבי אלימות פיזית כפי שביקש לעשות בא כוחו של ברונסקי. זאת, בין בגלל האפשרות שבזיזה לא סיפר למזרחי את הסיפור המלא ("יותר מזה לא סיפר לי אבי", שורה 24 בעמ' 2 להודעה), ובין בגלל האפשרות שמזרחי לא ראה לספר למשטרה את הסיפור המלא (מחמת חששו מפני ברונסקי). שתי האפשרויות הללו נראות לכאורה סבירות יותר מאשר האפשרות שברונסקי לא נקט באלימות פיזית כלפי בזיזה.  

הראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון, מחזקות גם הן את הראיות לעניין האישום השני, ללמדנו על דרך פעולה של פהימה, שבשעה שהוא מתקשה לגבות חוב, הריהו פונה אל ברונסקי; וזה נרתם למלאכה.

10.        שוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום השני, הגם שיש להביא בחשבון חשש מפני לשון גוזמה שנקט בה בזיזה, ובלי להתעלם מהעובדה שבזיזה איננו חף מאינטרסים, בהיותו בעל חוב שנקלע למצוקה. 

11.        אשר לאישום השלישי, טוען בא כוחו של ברונסקי שהאיומים לאו איומים המה, אלא לשון השגורה בפיו של ברונסקי ("אני אזיין אותך"; "אני אשחט אותך"; "אני יהרוג אותך"). אין לדון אותו על נימוסים והליכות, אלא על-פי הדין הפלילי. בא כוחו של ברונסקי ציין, כי הלה כעס, ובצדק כעס. ברונסקי הילווה כספים, הגם שמלכתחילה לא רצה לעשות כן, אלא רק לאחר שנתרצה בעקבות פניית צד שלישי שנטל על עצמו לערוב להחזרת החוב. בסופו של דבר, לא קיבל את כספו בחזרה. טון הדיבור של ברונסקי אינו נינוח, גם לא בשיחות רגועות עם בא כוחו. זה האיש, זה סגנונו על-פי בית גידולו, כועס, לא מנומס, אך לא מאיים. את המילים הבוטות הנ"ל, יש לקרוא על רקע תמלילי השיחות במלואם, להראותנו כי אין מדובר באיומים אלא במטבעות לשון שברונסקי ראה לשבץ בדבריו, על-פי סגנונו. בא כוחו של ברונסקי ביקש להיתלות באילן גבוה שהודה בכשל לשון שהוסבר לאחר מעשה בסערת נפש, ברגשות עזים, בהתחממות, ובלשון המתגלגלת (עמוד 5 לפרוטוקול; מש/1).