החלטה בתיק בש 658/05

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה. אסיף) בב"ש 637/05, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו שלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), שלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ושתי עבירות של הטרדה בטלפון לפי סעיף 30 לחוק התקשורת, התשמ"ב-1982. על פי עובדות כתב האישום, העורר התקשר מספר רב של פעמים באמצעות טלפון אל המתלוננת, שהיא גרושתו, באופן שיש בו כדי להפחידה ולהטרידה. באחת הפעמים, איים עליה כי ידאג לשפוך עליה שמן רותח ויעוות לה את הפנים, וזאת עקב כך שהינו מחויב לשלם דמי מזונות בסך 5,000 ש"ח. במהלך שתי שיחות טלפוניות נוספות, איים עליה כי יהרוג אותה. כמו כן, בעת היות המתלוננת בתחנת משטרה, לצורך הגשת תלונה, התקשר העורר שמונה פעמים ברציפות אל המתלוננת באמצעות טלפונים שונים.

עוד נטען בכתב האישום, כי בהתנהגות המתוארת לעיל, הפר העורר צו מניעה קבוע שניתן כנגדו ביום 14.10.01 ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, האוסר עליו, בין היתר, לבצע כל פעולה שיש בה הטרדת המתלוננת בכל דרך שהיא, כולל באמצעות טלפון.

עם כתב האישום הוגשה לביהמ"ש קמא בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קמא קבע כי מעיון בחומר שבתיק המשטרה עולה שיש ראיות לכאורה לביסוס אישומי האיומים וההטרדה (להבדיל מעבירת הפרת הוראה חוקית). בהגיעו למסקנה זו התבסס ביהמ"ש קמא, בין היתר, על עדותה של חברתו לחיים של העורר ועל עדות בתה של המתלוננת. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי אופיים של המעשים המיוחסים לעורר מקים חשש ממשי לשלומה של המתלוננת. עקב חשש זה קבע ביהמ"ש קמא כי אין להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר.

העורר טוען כי שגה ביהמ"ש קמא עת הורה על מעצרו עד תום ההליכים. אליבא דהעורר, חומר החקירה אינו מגלה ראיות לכאורה כנגדו. לטענתו, התשתית הראייתית, עליה ביססה המשיבה את בקשתה למעצר עד תום ההליכים, נסמכת על דברי המתלוננת בלבד, אשר מנסה לעשות שימוש ציני בהליכים פליליים נגד העורר על מנת לאלצו לשאת בתשלומי מזונות גבוהים. עוד טוען העורר, כי עדות בתה של המתלוננת מבוססת בעיקרה על עדות שמיעה.

בנוסף, לטענת העורר, אין כלל מקום לייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית, שכן לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 התקופה המקסימלית לתוקפו של צו הגנה היא שנה, ואילו בענייננו חלפה תקופה של שלוש שנים ממועד מתן הצו עד לביצוע העבירה המיוחסת לו.

עוד טוען העורר, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי נשקפת סכנה לשלומה של המתלוננת. לטענתו, לא נפגש עם המתלוננת במשך כשלוש שנים, ומעולם לא ניסה לפגוע בה. הקשר היחידי בין העורר למתלוננת היה קשר טלפוני, יזום ברובו ע"י המתלוננת. בינתיים, גם מקיים העורר קשר עם אשה אחרת. לפיכך, לא מתקיימת עילת מעצר נגדו.

בנוסף, טוען העורר כי, היות והוא מתגורר במרחק רב מהמתלוננת, ניתן בנסיבות העניין להסתפק בחלופת מעצר. זאת ועוד, השארת העורר במעצר תגרום לו פגיעה קשה בעסקו ובפרנסתו.

על כן, עותר העורר שאורה על שחרורו לחלופת מעצר כך שיותר לו לצאת לעבוד.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצרכי החלטה בדבר מעצרו של העורר. עדותה של גרושתו של העורר מקבלת חיזוק מסויים בעדות בתם, של העורר והמתלוננת, המעידה על כך שהמתלוננת היתה נסערת לאחר שלדבריה אויימה ע"י העורר. לא לי בשלב זה להכריע בדבר מהימנות גרסתה של המתלוננת. די לי בכך שאציין כי לא הוצגו בפניי פרכות המערערות את עדותה באופן המשפיע על קביעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להשגת הרשעה.

במציאות חיינו יש להתיחס ברצינות רבה לאיומים במעשי אלימות וברצח, בפרט כשהם חוזרים על עצמם והם מכוונים כלפי בת זוג או בת זוג לשעבר, כאשר יחסים אלו טעונים רגשי זעם וטינה.

בנסיבות אשר כאלו, עד שלא יוכח כי אין פוטנציאל סיכוני, באיומיו של המאיים, יש אכן מקום לעצרו מאחורי סורג ובריח.

יחד עם זאת, איומים אפשר שיושמעו גם ללא כוונת ביצוע אלא כביטוי זעם, או לשם הפחדה. קיימים מקרים בהם ניתן להתגבר על הסיכון הפוטנציאלי, בחלופת מעצר, לרבות ב"מעצר בית". כל מקרה צריך להבחן על פי נסיבותיו וראוי שייבחן גם ע"י איש מקצוע - קצין מבחן - שיוכל לחוות דעתו באשר לרמת המסוכנות הנשקפת מהמאיים.

שקלתי, האם מן הראוי להורות על הכנת תסקיר שירות המבחן כדי שתבדק רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר. החלטתי שלא להורות כאמור, שכן מחומר הראיות עולה כי לחובתו של העורר הרשעות בגין 5 תיקים, שבהם הורשע בתקיפת המתלוננת ובהשמעת איומים כלפיה. מעשי עבירות אלו בוצעו בין 1996 ל-1999. בעקבות הרשעתו נדון העורר ל-10 חודשי מאסר בפועל, מה שמלמד שלא היה מדובר בדברים של מה בכך. אם לא די באמור לעיל, אזי העורר ריצה גם עונש של 22 חודשי מאסר בגין עבירות אלימות ואיומים.

לנגד עיני, כמו לנגד עיני ביהמ"ש קמא, עמדו גם דברי בתם של העורר והמתלוננת (שורות 14-17) מהם ניתן להסיק על רמת החשש לבטחונה של המתלוננת.

בשל האמור לעיל נראה לי, כי בנסיבות הענין אין ניתן להסתפק בחלופת מעצר ולפיכך אני דוחה הערר.

ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ה (23 בינואר 2005) במעמד הצדדים.