החלטה בתיק בש 6484/07

לפניי בקשה לביטול חמישה צווי הריסה מנהליים שהוציא יושב ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז הדרום ביום 11.6.07, כנגד חמישה מבנים שהקימו המבקשים.

אין מחלוקת כי המדובר הוא במבנים חדשים אשר הוקמו על ידי המבקשים, לאחר שנצטוו להרוס מבנים קודמים שהיו קיימים במקום, בעקבות הרשעתם של המבקשים במסגרת הליכים פליליים שננקטו נגדם. 

בבקשותיו לביטול צווי ההריסה ובתצהירים שצורפו אליהם טען ב"כ המבקשים טענות שונות, שעיקרן טענת בעלות של המבקשים על הקרקע עליה ניבנו המבנים, כי אין המדובר במבנים אלא באוהלים זמניים, כי לא קבלו את צווי ההריסה, וכי צווי ההריסה המנהליים אינן עומדים בתנאי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), באשר המבנים היו מאוכלסים תקופה ארוכה משלושים יום לפני תצהיר מתכננת המחוז. בסיכומיו בחר ב"כ המבקשים להתרכז בטענה אחת בלבד והיא, כי המבנים אוכלסו במועד שקדם לשלושים ימים מתאריך חתימת התצהיר של גב' סייבר, מתכננת המחוז. 

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשותיהם של המבקשים, באשר אין לראות בהם כמי ש"רואה עצמו נפגע" מהוצאת הצווים על ידי יו"ר הועדה המחוזית. כן נטען כי הצווים עומדים בדרישות לוחות הזמנים שבסעיף 238א(א) לחוק.

המצהירים מטעם הצדדים נחקרו על תצהיריהם ובאי כוח הצדדים סיכמו בכתב.

לאחר ששקלתו את הדברים, מצאתי כי דין הבקשות לביטול צווי ההריסה המנהליים להידחות, באשר יש לקבל את טענת ב"כ המשיבה לפיה המבקשים אינם נכנסים לגדר "הרואה עצמו נפגע" במובן סעיף 238א (ז) לחוק.

אין לי אלא לחזור על דבריו של כבוד השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה, אשר סיכם בצורה חד משמעית את ההלכה בעניין זה:

"מתקשה אני לקבל את הטענה כי למערער מעמד של "הרואה עצמו נפגע על-ידי צו הריסה מינהלי", הרשאי לבקש ביטול, כלשון החוק בסעיף 238א'(ז). דעתי בעניין זה כדעת בתי המשפט הקודמים. קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו  - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים."

הלכה זו זכתה לאישור נוסף, לאחרונה, ברע"פ 680/08 אבולקיעאן ואח' נגד מדינת ישראל, שם כתב כב' השופט א' א' לוי בפסק דינו מיום 19.3.08 את הדברים הבאים, בערכו הבחנה לענייננו, בין צווי הריסה שיפוטיים הניתנים בכוח סעיף 212 לחוק, לבין צווים מנהליים כדוגמת הצווים דנן, הניתנים לפי סעיף 238א:

"בבחינת מעבר לנדרש אוסיף, כי במקום אחר דן בית-משפט זה בזכותם של נפגעים הדרים במבנים לאורך זמן רב לטעון כנגד צווי הריסה שיפוטיים מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה שכותרתו "הריסה ללא הרשעה", והדברים שנאמרו שם יפים גם לעניינינו:

"יש להעניק זכות עמידה רחבה מקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב, ובאנשים המתגוררים בו - אף אם ללא כל זכות שבדין - משך תקופה ארוכה. בניגוד לצו הריסה מנהלי המוצא במהלך בניית מבנה, תוך 60 יום מסיום הקמתו או תוך 30 יום מאכלוסו (סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבנייה), צו הריסה ללא הרשעה יכול שיינתן גם לאחר שהמבנה קיים במקום כבר מספר שנים. ברי, כי אדם המתגורר במבנה זמן רב ייפגע מהריסתו, ואין זה צודק למנוע ממנו להביא את השגותיו בטרם תינתן ההכרעה השיפוטית אשר עשויה להותיר אותו חסר בית." (רע"פ 272/08 טרק סלימאן אמטיראת נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם,  13.1.08))

אולם, בבקשה שבפני מדובר בצווי הריסה מנהליים העוסקים במבנים, שעל פי קביעתן של הערכאות קמא, קביעה שלא מצאתי בה פגם, לא היו גמורים ולא מאוכלסים בעת הוצאתם. הסמכות המנהלית להוצאת צווים מסוג זה נועדה לאפשר לרשויות להגיב על אתר למעשי בנייה לא חוקיים ולקביעת עובדות בשטח, וההלכה הנוהגת היא כי במקרים אלה, מי שאין לו זכות במקרקעין לא נכנס בגדר "הרואה עצמו נפגע"..."

התוצאה היא כי המבקש לבטל צו הריסה מנהלי, עליו לשכנע קודם כל כי יש לו זכות במקרקעין עליהם נבנו המבנים. בהיעדר זכות כזאת, אין לראותו כ"מי שרואה עצמו נפגע" לעניין סעיף 238א(ז) לחוק, ולכן אינו זכאי להגיש בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שניתן כנגד מבנה שהקים. 

המבקשים בפניי לא הוכיחו כי קיימת להם זכות בקרקע. אמנם הם הצהירו בתצהיריהם וטענו כי הם הבעלים של הקרקע מכוח זכות בעלות, הנובעת מתביעת בעלות שהגישו, אולם טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי קונקרטי. לא הוכח קשר בין תביעת בעלות כלשהי לבין המקרקעין עליהם נבנו המבנים ללא היתר בנייה.

מעבר לצורך אציין, כי גם אם היה מראה ומוכיח המבקש כי השטח עליו הוקם המבנה כלול בתזכיר התביעה, הרי ספק אם גם במקרה כזה ניתן היה לאותו כמי שרואה עצמו נפגע, וזאת לאור האמור בפסק דינו של כב' השופט בנאי בע.א.2194/96 אל חורטי ואח' נ. מנהל מקרקעי ישראל.

יש לציין כי המשיבה טענה את הטענה בדבר היעדר "זכות עמידה" למבקשים כבר בתגובתה לבקשות לביטול צווי ההריסה המנהליים. למרות זאת, לא מצאתי כל התייחסות אליה מצד המבקשים בסיכומיהם. לא למותר להוסיף כי בהחלטתי מיום 6.2.08  ניתנה לב"כ המבקשים הזכות להשיב לסיכומי המשיבה, אך סיכומי תשובה לא הוגשו.

לסיכום, אני מקבל את הטענה כי אין לראות במבקשים כמי שרואים עצמם נפגעים במובן סעיף 238א(ז) לחוק. במצב דברים זה, מצאתי כי יהא זה מעבר לצורך לדון ולהכריע ביתר טענות הצדדים.

הבקשה לביטול צווי ההריסה המנהליים נדחית.

בנסיבות העניין, בהם היה על המשיבה לכלול את המבקשים כמשיבים בבקשות להארכת תוקפם של הצווים המנהליים, הליך שבעקבותיו הוגשו הבקשות בפניי לביטול צווי ההריסה, אינני עושה צו להוצאות.