החלטה בתיק בש 6407/06

בתיק שבנדון העלה הנאשם טענה מקדמית שעניינה הגנה מן הצדק, מכוחה נתבקש ביה"מ להורות על ביטול אישום מס' 1 בכתב האישום שהוגש נגדו, ביום 25.4.06.

רקע דיוני ועובדתי

1.         הנאשם עבד למעלה מארבעים שנה במשרד החוץ, במהלכן כיהן בתפקידים שונים כדיפלומט בשירות החוץ הישראלי. בתפקידו האחרון שירת הנאשם כקצין מנהלה וקונסול כללי בשגרירות ישראל בהאג (להלן: "השגרירות"), תפקיד אותו מילא בשני פרקי זמן: בין השנים 1993-1997, ובתפקידו האחרון בין השנים 2002-2005.

2.         ביום 25.4.06 הוגש נגד הנאשם כתב אישום, ובו ארבעה אישומים. האישום הרלוונטי לענייננו הינו האישום הראשון, שעניינו מעשה מגונה בכוח והדחה בחקירה - עבירות לפי סעיף 348(ג1) ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

3.         על פי עובדות האישום האמור, ביום 1.7.95 השתתף הנאשם באירוע פרידה שאורגן על ידי הגברת י. בן ארי, צירה מטעם השגרירות. באירוע נכחה גם ד.ס., אזרחית הולנד שהועסקה אז כעוזרת לנספח המסחרי (להלן: "ד.ס." או "המתלוננת").

סמוך לשעה 23:00, משהסתיים האירוע, נסעו הנאשם, המתלוננת ואורחים נוספים לבילוי במועדון לילה שבדאן-האג (להלן: "מועדון הלילה" או "המועדון"). הנאשם הסיע את המתלוננת ועובד נוסף ברכבו למועדון הלילה.

בשלב מסוים הודיע הנאשם למתלוננת כי הוא חפץ לשוב לביתו. המתלוננת, שרצתה להישאר במועדון, ליוותה את הנאשם למכוניתו כדי לקחת את מעילה.

כשפתחה המתלוננת את דלת הרכב, והתכופפה על מנת לקחת את המעיל, שלח הנאשם ידו אל בין רגלי המתלוננת ותפס אותה, תוך שהוא לוחץ בכוח על איבר מינה, וידו האחרת תופסת בכתפה. המתלוננת הצליחה להסתובב כשפניה אל מול הנאשם, והנאשם ניסה לדוחפה לעבר הרכב, תוך שהוא אוחז בצווארה בחוזקה ומנסה לקרב ראשו לראשה ולנשקה.

המתלוננת נאבקה בנאשם, ושרטה את פניו. לבסוף הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזת הנאשם ולרוץ חזרה אל המועדון, לא לפני שהנאשם חבל בה וגרם לשטף דם בצווארה.

4.         מספר ימים לאחר מכן, בעת שהמתלוננת שהתה לבדה בחדר הספרייה בשגרירות, נכנס הנאשם לחדר וסגר הדלת אחריו. הנאשם קרב אל המתלוננת, אחז בכוח בגרונה, משך בשערה ואיים כי יהרגה באם תספר על האירוע. באותו היום דאג הנאשם לפיטוריה של המתלוננת, והודיעה על כך.

טענות הצדדים

5.         הסניגור המלומד העלה טענה מקדמית בדבר הגנה מן הצדק, מכוחה עתר לביטול האישום הראשון, בהתאם לסעיפים 149 ו-150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

6.         תימוכין לטענה זו מצא ב"כ הנאשם בשני מישורים: האחד - חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה נשוא האישום ועד להגשת כתב האישום; והאחר - המצג שיצרו נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל בהולנד, לפיו אין ממש בדברי המתלוננת.

במישור הראשון נטען, כי חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה הנטענת ועד להגשת כתב האישום פוגע בהגנת הנאשם ומונע את האפשרות לרדת לחקר האמת, בין היתר בגין אובדן ראיות ופגיעה בזיכרונם של עדים פוטנציאליים. פגיעה זו מתעצמת שבעתיים, כך-נטען, לאור העובדה כי העבירה נשוא אישום זה אינה מבוססת על ראיות בכתב, אלא על עדויות בעל פה, הנסמכות על זיכרונם של העדים ועל יכולתם לשחזר האירוע הנטען לאחר פרק זמן כה ארוך.

אף העובדה כי התלונה הוגשה מספר חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות, מהווה, לטענת ב"כ הנאשם, אינדיקציה לשיהוי הרב ומצדיקה ביטול האישום דנן.

עוד נטען, כי העובדה שחלוף הזמן עד להגשת כתב האישום לא נגרם בשל מחדלי רשויות החקירה אינה מהווה שיקול משמעותי בבחינת טענת ההגנה מן הצדק, ויש להעביר את נקודת הכובד אל תוצאת השיהוי, קרי, הפגיעה בהגנת הנאשם.

במישור האחר  נטען, כי נוכח התנהגות נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל בהולנד, שלא סברו כי יש בטענות המתלוננת ממש כדי להצדיק פתיחת הליך פלילי או דיווח על כך למשרד החוץ בישראל, לא היה הנאשם מודע לסכנה שיוגש נגדו כתב  אישום ולכן לא מצא צורך בשמירת ראיות בנוגע לאירוע הנטען.

7.         בתשובתו, דחה ב"כ המאשימה את טענת ההגנה מן הצדק שהועלתה, ממספר טעמים. כנטען:

א.        דוקטרינת ההגנה מן הצדק הופעלה בפסיקה במקרים חריגים וקיצוניים בהם התנהגות הרשות הייתה שערורייתית, בעוד בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לייחס מחדל להתנהגותה של הרשות החוקרת, שכן עד יום 26.4.05 לא היה ידוע למשטרת ישראל או למשטרת הולנד על האירוע. כנטען, החקירה בעניינו של הנאשם החלה ביום 9.7.04, עקב תלונה שהתקבלה במשרד החוץ בנוגע לעבירות שביצע לכאורה הנאשם שעה ששימש קונסול ישראל בהאג, עבירות שעניינן טוהר המידות ושחיתות בשירות הציבורי. הפרסום בדבר מעצרו של הנאשם בגין עבירות אלו הביא את ד.ס., ביום 26.4.05, להגשת תלונה במשטרת הולנד.  זו העבירה התלונה לטיפול נציגי היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובין לאומית ששהו באותה עת בהולנד במסגרת חקירת העבירות האחרות נשוא כתב האישום. מאחר וממועד קבלת התלונה כאמור ועד להגשת כתב האישום עברה שנה אחת בלבד, לא היה שיהוי בהתנהגות רשויות החקירה.

ב.         חלוף הזמן כשלעצמו אינו עילה לביטול האישום ואין לקצר את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית באמצעות הדוקטרינה של  הגנה מן הצדק.