החלטה בתיק בש 6329/06

לפניי ערר על החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט א' רון) מיום 2.4.06, לפיה הורה על שיחרורו של המשיב מן המעצר בתנאים מגבילים.

1.         ביום 26.2.06 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו לפחות 5 עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים (עבירה לפי סע' 12א'(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952), זאת בהיותו מנהל ומפעיל עסק של הסעת שוהים בלתי חוקיים מהשטחים לתחומי ישראל ובחזרה.

כפי שצויין בהחלטת ביה"מ קמא:

"מסכימים הכל שהיה המשיב בתקופות הרלוונטיות כעין מנהל של תחנת הסעות בישוב ענאתא שבתחומי האזור, בסמוך לירושלים. בתפקידו היה כעין סדרן, שהפנה נוסעים למוניות תוך שקבע לנהגיהן את יעד הנסיעה, ובתמורה קיבל עמלה בשיעור של  10 אחוזים". 

עוד כפי שצויין בהחלטה, המשיב אישר כי ידע את יעד נסיעתם של השב"חים ובהתאם הפנה את הנהגים ליעדים בתחום המדינה.

2.         המשיב, שכאמור לא חלק על העובדות, טען כי אין במעשיו משום עבירה פלילית מאחר שאלו בוצעו בשטחי הרשות הפלשתינית. עוד הפנה להחלטות שניתנו בעניינם של בני משפחתו, אשר הפעילו את משרד ההסעות לפניו, ולאחר שהוגש נגדם כתב אישום והמבקשת עתרה למעצרם עד לתום ההליכים נגדם, הם שוחררו בתנאים.

3.         בהחלטה ראשונה (שניתנה ביום 12.3.06) בבקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים, הורה ביה"מ קמא על שיחרורו בתנאים, בציינו כי התייחסות למשיב כאל מבצע עיקרי של העבירות שיוחסו לו הינה דחוקה, ואף שלא הכריע בשאלת הסמכות (משכל הערכאות שדנו בעניינם של בני משפחת המשיב יצאו מנקודת ההנחה כי קיימת סמכות), נתן משקל לשיקול זה בהחלטתו. עוד הוסיף למסגרת שיקוליו את עובדת שיחרורם בתנאים של בני משפחת המשיב, שהעבירות המיוחסות להם דומות אם לא זהות לאלו שבוצעו ע"י המשיב.

4.         בערר שהגישה המבקשת על ההחלטה הראשונה שניתנה בעניינו של המשיב הגיעו הצדדים, בהמלצת ביה"מ, להסכמה לפיה יוחזר הענין לביה"מ קמא על מנת שיוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, ולאחר מכן יבחן ביה"מ את החלטתו בענין.

            בתסקיר שהוגש צויין כי המשיב הינו צעיר בעל מערכת יחסים נורמטיבית ובעל יכולת וכוחות פוטנציאליים לניהול אורח חיים תקין, אף כי על-פי ההתרשמות טרם הצליח לגבש אישיות בשלה ואחראית והוא נוטה להתנהג לפעמים באופן חפוז, ללא הפעלת שיקול דעת מעמיק לתוצאות מעשיו.

            עוד נבחנו חלופות המעצר שהציע המשיב, שמביניהן הומלץ על מעצר בית בבית הגיס, עבד אלטיף.

5.         בהחלטה נשוא הערר דנן, אימץ ביה"מ קמא את ההמלצה שהובאה בתסקיר, בציינו כי בני משפחתו של המשיב שוחררו למעצר בית בפרשה שנסיבותיה דומות, וכי משהורה ביה"מ (במסגרת הערר הראשון) כי יוכן תסקיר מעצר, גילה בכך את דעתו, שנכון הוא, לפחות עקרונית, לשיחרור המשיב למעצר בית באם אמנם מהתסקיר שיוגש יוברר כי קיימת חלופה קונקרטית המתאימה לנסיבותיו הספציפיות של המשיב.

            לפיכך הותיר על כנן, תוצאות החלטתו הראשונה, לענין שיחרורו של המשיב למעצר בית מלא, בתנאים הבאים: הפקדה ע"ס 20,000 ש"ח, ערבות עצמית ושתי ערבויות צד ג' ע"ס 15,000 ש"ח כ"א תוך שמקום שהותו של המשיב במעצר בית שונה, לפי ההמלצה בתסקיר, ונקבע כי הוא ישהה בבית גיסו כאמור, בפיקוחו ובפיקוח אשתו, ושיחתום על ערבות צד ג' ע"ס 15,000 ש"ח.

מכאן הערר שבפניי:

6.         לטענת המבקשת, ניהל המשיב עסק מסועף ומתוחכם שחלק נכבד מפעילותו בהכנסת שב"חים לישראל והיווה את "מרכז העצבים" של המנגנון שביצע את העבירות והחוליה המרכזית והחשובה שקישרה בין הנוסעים והנהגים, ולפיכך טעה ביה"מ  קמא משהעלה ספק לענין אחריותו כמבצע עיקרי.

            עוד, כפי שצויין ע"י המבקשת יש לראות במעשיו של המשיב משום ביצוע של עבירות פנים מובהקות.

            עוד נטען כי ביה"מ קמא לא העריך אל נכון את מסוכנותו הרבה של המשיב הנלמדת מהתחכום והשיטתיות בהם ביצע את העבירות, וכי בהיות המשיב "המושך בחוטים" ו"המנהל העיקרי"הוא יוכל להמשיך ולעסוק בפעילות העבריינית מכל מקום בשטחי איו"ש, תוך הסוואה וטשטוש של מעורבותו.

כ"כ טוענת המבקשת כי טעה ביה"מ קמא כאשר השווה את מצבו של המשיב למצבם של בני משפחתו, אשר בסופו של יום שוחררו למעצר בית, זאת בהתייחס לכך כי אלו נעצרו חודשים אחדים לפניו בגין ניהול עסק זהה, דא עקא, במהלך התקופה בה ביצע, לכאורה, המשיב את העבירות המיוחסות לו התנהל דיון בשאלת מעצרם בביה"מ על שלוש ערכאותיו, וכי הטענה של בני המשפחה כי לא ידעו כי מדובר בעבירה וכי אילו ידעו זאת היו חדלים מיד ממעשיהם, שהיתה נדבך מרכזי בטעוניהם, אינה מתקיימת במשיב, אשר המשיך את מפעלם של בני המשפחה תוך שידע שמעשיו מהווים עבירה, אך למרות זאת לא נרתע.

לטענת המבקשת גם הטענה שהועלתה ע"י בני המשפחה כי נוכח גילם ומעמדם ניתן לתת בהם אמון, אינה מתקיימת במשיב.

7.         ב"כ המשיב טען כי משרד הנסיעות הינו משרד שעיקר פעילותו בהסעת אנשים בתחומי הרשות. עוד טען כי למעשה אין שוני בין המשיב לבין משפחתו, שכן בן הדוד הינו בן גילו של המשיב. עוד הפנה לכך כי תנאי מעצרם של בני המשפחה אף הוקלו שעה שמעצר הבית שהוטל עליהם צומצם לשעות הלילה בלבד, וזאת בהסכמת המדינה. עוד הוסיף כי משהוסכם, במסגרת הערר הראשון, כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב וביה"מ יבחן שוב את החלטתו לאחר הגשת התסקיר, אין זה מתקבל על הדעת שלא יינתן משקל לאמור בו. לטענת ב"כ המשיב פרק הזמן בו ניהל המשיב את משרד הנסיעות היה קצר, וממילא, למיטב ידיעתו, הוא נסגר ע"י הצבא ביום הדיון.