החלטה בתיק בש 591/05

כנגד המשיבים הוגש בבית משפט זה כתב אישום, ת"פ 4008/05, המייחס להם עבירות של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, וכן עבירה של החזקת כלים להכנת סם, עבירה לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים בתיק העיקרי. זו הבקשה שבפני.

בדיון ביום 6/2/05 הודיע ב"כ משיב מס' 1 כי אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה וגם הסכים כי משיב 1 יעצר עד תום ההליכים, תוך שמירה על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר בבוא העת. בהתאם, הורה בית המשפט על מעצרו של משיב מס' 1 עד לתום ההליכים והמשך הדיון יוחד לעניינו של משיב מס' 2 בלבד.

העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת, ולמעשה גם לא קיומן של ראיות לכאורה. המשיב מס' 1 הוא אביו של משיב מס' 2. המשיב 1 מתגורר בדירה בחיפה ועמו התגוררה בת זוג, גב' בשם הינאד אבו חמוד, אשר שימשה כסוכנת משטרתית. הגב' הינאד דיווחה למשטרה על עסקאות לסמים המבוצעות על-ידי המשיב מס' 1, וכן דיווחה כי הסמים מוחזקים בדירתו במסתור שבחדר האמבטיה. המשטרה ביצעה חיפוש בדירה ובעת החיפוש נכחו בדירה גם המשיב מס' 2 וחברו, אדם בשם נידאל. במהלך החיפוש נתפסו בבוידעם מעל המקלחת סמים מסוג הרואין, חומרים המשמשים לערבוב הסמים, משקל, מכשירי טלפון ניידים וכסף.

במעמד התפיסה אמר משיב 2 שהסם שנתפס שלו ואמירתו נרשמה בדו"ח פעולה של איש משטרה. בהמשך, כאשר נגבתה ממנו עדות ביום 5/1/05 שמר על זכות השתיקה ובעדות מאוחרת יותר מיום 6/1/05, העיד בשלב הראשון ואח"כ חזר לשמור על זכות השתיקה.

כאמור, נתפסו באותו מקום מסתור חבילות ארוזות של סם אשר היו ארוזות בתוך ניילון, כאשר החבילה הארוזה מצויה בתוך שקיק נוסף. על גבי אחת השקיות נמצאו 11 טביעות אצבע, מתוכן 4 של המשיב מס' 2.

אלא, שלאחר שנעצרו המשיבים השתנו למעשה היוצרות כאשר משיב מס' 1, שהוא אביו של משיב מס' 2, לקח על עצמו את כל האחריות לסמים המצויים בדירה. יצוין כי משיב מס' 1 הוא אסיר משוחרר ברשיון ולחובתו גם מאסר מותנה בר הפעלה, כאשר בעברו הרשעות בעבירות סמים.

למעשה, טענת המשיב מס' 2 היא כי הסמים אינם שייכים לו אלא למשיב מס' 1, שהוא הגיע לבית אביו לביקור, כפי שהוא עושה מעת לעת, וכאשר התבצע החיפוש המשטרתי השיב בהתחלה כי הסמים שלו וזאת כדי לחפות על אביו.

סבור אני כי בנסיבות הענין לא ניתן לחלוק על כך שקיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת המשיב מס' 2. בטרם אתייחס לראיות בתמצית, יצוין כי עצם העובדה שהדירה היא של המשיב מס' 1, אשר ככל הנראה הוא בעל השליטה העיקרית בסמים, אין בה כדי לשלול את האפשרות כי הבן שותף בביצוע העבירות. הוראות סעיף 8 לפקודת הסמים המסוכנים מאפשרות חזקה גם באמצאות אחר ובשליטת אחר, ובהתאם עצם העובדה שהאב מחזיק בסמים אין בה כדי לשלול את האפשרות שבנו מעורב בהחזקתם, מה גם שמדובר בהחזקה שלא לשימוש עצמי, עבירה הנמנית על עבירות הפצת הסמים ומעצם טיבה, קושרת במקרים רבים יותר מאדם אחד לביצועה.

כאמור, מיד עם הגעת השוטרים רשם השוטר משה רוט כי המשיב מס' 2 אמר כי הסמים הם שלו. מכאן, שבאמירה ספונטנית קשר עצמו משיב 2 לסמים. כאמור, נמצאו ט"א של משיב 2 על אחת משקיות הניילון. המשיב 2 נשאל על-ידי השוטרת איריס אורון בקשר לקיומן של טביעות אצבע וטען כי "אין דבר  כזה" (ראה מזכר מיום 12/1/05, אשר נרשם בטעות כמזכר מיום 12/1/04). במועד זה לא טען המשיב 2 כי יתכן ואביו הכניס את הסמים לתוך שקית ניילון שהובאה על ידו לדירה בעת שהביא לשם מוצרי מכולת. למעשה, טענה זו לא עלתה באף אחת מעדויותיו והיא נטענת לראשונה על-ידי בא-כוחו. על זאת יש להוסיף כי המשיב 2 הכחיש בעדותו כי הוא מכיר את הגב' הינאד, בת זוגו של אביו, בעוד שהיא טוענת כי היא מכירה אותו וכי היא מתגוררת עם אביו מזה זמן. בנסיבות אלו ההכחשה על עצם ההיכרות עמה נראית גם היא כבלתי סבירה. על כל אלו יש להוסיף כי המשיב 2 שמר על זכות השתיקה וסירב לשתף פעולה בחקירה.

מכלול נסיבות אלו מקימות תשתית ראייתית שיש בה בסיס סביר להרשעתו. גירסתו הנוכחית כי למעשה לקח על עצמו את האחריות לסמים כדי לסייע לאביו, תצטרך להבחן בבוא העת, ואולם אין בה כדי לקעקע בשלב זה את ראיות התביעה. בבוא העת יהיה על בית המשפט לשקול האם טענה זו של המשיב היא מהימנה באופן המפריך את הראיות כנגדו. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 ;

סבור אני כי בשים לב לחומר הראיות, כמפורט לעיל, יש בפני בית המשפט תשתית ראייתית שיש בה  כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה.

כאמור, עניינן של הראיות בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, כאשר החומר שנתפס הוא סם מסוג הרואין במשקל כולל של יותר מ- 129 גרם נטו. מדובר בעבירות הנמנות על שרשרת הפצת הסם המקימות חזקת מסוכנות בהתאם להוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996. מכאן, שקיימת עילת מעצר מבוססת גם בעניינו של משיב מס' 2.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."