החלטה בתיק בש 583/08

1.         נגד המשיב יליד 1987, הוגש כתב אישום בו הואשם בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 335[א] [1] + 334 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה עבירה לפי סעיף 329[א][1] [2] לחוק והחזקת סכין שלא כדין בשני מקרים, עבירה לפי סעיף 186[א] לחוק הנ"ל.

            בגדרו של כתב האישום, אף הוגשה בקשה זו, בה נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.         על פי המפורט בכתב האישום, התרחש האירוע הראשון ביום 26.2.08, בשעות הצהריים, עת חלף המשיב על פני המתלונן עבדאללה זועבי, קיללו ואיים עליו כי יפגע בו. כמחצית השעה מאוחר יותר, הגיע המשיב לתחנה המרכזית בעפולה, שם המתין המתלונן, ותקפו על ידי כך שהתיז לעבר פניו גז מדמיע ודקרו שתי דקירות, באמצעות מברג אשר היה ברשותו. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן נזקי גוף - והוא נזקק לטיפול רפואי.

            האירוע השני התרחש שלושה ימים לאחר מכן. על רקע הסכסוך בין שתי משפחות המשיב למשפחת המתלוננים, פרצה מריבה בין שתי המשפחות. במהלך המריבה תקף המשיב את דודו של המתלונן- גאווד זועבי באמצעות סכין, ודקרו בגבו. המשיב אף שלף את הסכין, במטרה לנעצה, פעם נוספת בגבו של המותקף, אך הדבר נמנע ממנו עקב התערבות אחד הנוכחים במקום.

            כתוצאה מן הדקירה, נגרם לגוואד פצע דקירה בגבו, בין השכמות, אשר גרם לחדירת אויר לחזהו ולצורך בהכנסת נקז לבית החזה מצד שמאל - ולהעברתו לבית חולים העמק, ומשם לבית החולים רמב"ם. במעשים אלה, כך נטען, חבל המשיב בגוואד חבלה חמורה שלא כדין, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה או נכות או מום, ופצעו תוך שימוש בסכין.

            לאחר הדברים האלה, נעלמו עקבותיו של המשיב למשך כחודש ימים - תקופה בה לא הצליחה המשטרה לאתרו. רק ביום 21.2.08 אתרוהו אנשי המשטרה תוך שהתברר כי הוא נושא על גופו באותה העת סכין יפנית.

3.         בבקשה זו שבפני, עותרת המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך הצבעה על חומרת מעשיו ואופיין של העבירות, המחייבות את השמתו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, נוכח החקיקה הסטטוטורית, הקבועה בסעיף 21[א]

[1][ב] וכן 21 [א][1][ג][4] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"ו- 1996 [להלן - "חוק המעצרים"].

עצם העובדה כי המשיב ביצע שני מעשי תקיפה תוך שימוש בנשק קר בתכיפות של שלושה ימים בין המעשה האחד למשנהו, מצביעה על רמת מסוכנות גבוהה, הנשקפת הימנו כלפי הציבור, אשר אין להפיגה בחלופת מעצר כלשהיא.

אף העובדה כי המשיב נעלם לאחר אירועים אלה למשך כחודש ימים, עד אשר נתפס על ידי המשטרה, אף זאת כשהוא נושא נשק קר על גופו, יוצרת חשש כי אם הוא לא יעצר עד תום ההליכים נגדו, הוא ינסה להמלט מן הדין.

4.         בין בעלי הדין לא קיימת מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה, המהוות ראיות דיות לצורך הליך זה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה.

            עם זאת, טוען הסניגור, כי בנסיבות שהתקיימו, לא היה מקום להאשים את המשיב בעבירה החמורה של חבלה בכוונה מחמירה שעל פי סעיף 329 לחוק העונשין, אלא לטענתו, די היה להסתפק באישום בעבירה הקלה יותר, לפי סעיף 324 לחוק, וזאת נוכח הנסיבות שהביאו למעבר העבירות, אשר יש בהן כדי לאיין את יסוד הכוונה שבעבירה.

            הסניגור פירט בדבריו באריכות את מקורות המחלוקת שבין שתי המשפחות, אשר פרצה נוכח שירותו של אחיו של המשיב בצה"ל, ורצונו של המשיב להתגייס גם הוא. על רקע זה, מוחרמת משפחת המשיב על ידי גורמים שונים בכפר ובמיוחד סובלת מהתנכלויותיה של משפחת המתלוננים.

לשיטתו, אירועי יום 29.2.08 התרחשו על רקע מחלוקת זו. ואכן, הסניגור היטיב לתאר, תיאור העולה גם מחומר הראיות שבפני, את המסכת העובדתית, ממנה עולה כי בני משפחת המתלוננים התגודדו סביב ביתם של בני משפחת המשיב, ותקפוה באבנים ובמוטות ברזל תוך שהם גורמים  נזקים כבדים לחלונות הבית ולכלי רכב שחנו בחצר.

5.         אכן, מסכים אנוכי עם הסניגור המלומד, אשר טען טענותיו כדבעי ובטעם, כי הדברים חמורים. אף לטעמי, לא יתכן שבני משפחה במדינת ישראל יהיו נתונים לאיומים, ומעשי תקיפה, הנחזים כפוגרום, רק מחמת העובדה כי בניהם משרת בצה"ל. על גורמי משטרת ישראל לנקוט בצעדים הולמים, על מנת לשבש תופעה זו, על מנת למנוע מצב בו אזרחים במדינת ישראל ירדפו ויותקפו רק מחמת העובדה כי הינם משרתים את המדינה.

            מקווה אנוכי כי אכן ננקטים הצעדים ההולמים לעניין זה, אם אכן אלה העובדות כהוויתן.

            עם זאת, אין באמור כדי למעט מחומרת המעשים המיוחסים למשיב. המשיב תקף את המתלוננים בשתי הזדמנויות, בהן עשה שימוש בכלי נשק קר, לא מצאתי כי באותן הזדמנויות נשקפה לו סכנת חיים, אשר הצדיקה שימוש בנשק פוגעני. מצינו, על פי חומר הראיות, כי המשיב נהג להסתובב כאשר סכין בכליו - ולמדנו כי סכין זו שימשה אותו לצורך פגיעה בזולת.

            בשלב זה, אף אם אצא תוך הנחה כי גם לו יורשע המשיב בעבירות שחומרתן פחותה, כגון העבירה על פי סעיף 333 בצירוף 335, או אף לפי סעיף 324, כפי שמציענו הסניגור, הרי עדיין אין להקל ראש בחומרתם של המעשים המיוחסים למשיב, ואשר נעשו על רקע העובדה כי נהג להלך כאשר ברשותו כלים פוגעניים מעין אלה - בהם הוא לא בחל לעשות שימוש לשם פתרון מחלוקות עם בני המשפחה היריבה.

6.         בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת ב"כ התביעה, כי יש לנהוג, ביחס למשיב, כאל כל אדם אחר הפועל לפי הנורמות הפסולות, אשר זכו בפסיקה לכינוי " תת תרבות הסכין ". המשיב הוכיח עצמו כמי שנוהג דרך קבע לשאת סכין, ולא בוחל אף לעשות בו שימוש. בתי המשפט הכריזו מלחמת חורמה של תופעה מגונה זו, במגמה למגרה. ואכן, בבש"פ 8534/07, איבגי נ' מדינת ישראל, לא פורסם [18.11.07] קבע בית המשפט העליון כי: