החלטה בתיק בש 579/05

בפני ערר אשר הוגש בהתאם להוראות סעיף 53א' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996. הערר הוא על החלטת כב' ס. הנשיא, השופט ר. חרסונסקי, שניתנה בב"ש 11015/05 (בת"פ 1059/05) של בית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא").

בית משפט קמא דחה את בקשת העוררת להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים כנגדם וקבע כי יש לשחררם בתנאים של מעצר בית חלקי, כמפורט בהחלטתו. על החלטה זו הוגש הערר שבפני והעוררת מבקשת להורות כי המשיבים יעצרו עד לתום ההליכים בת"פ 1059/05 של בית משפט קמא.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת החלטתו של בית משפט קמא, החלטתי לדחות את הערר ולהורות על שחרורם של המשיבים בתנאים שקבע בית משפט קמא.

לצורך בחינת עילת מעצרם, על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות מבסס סיכוי ממשי להרשעת המשיבים בעבירות כפי שיוחסו להם בכתב האישום. סבור אני כי מחומר הראיות שבפני בית המשפט לא ניתן לקבוע בשלב זה כי קיים סיכוי ממשי להרשעתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. גם אם אקבל את טענות ב"כ העוררת, בכל הנוגע לראיות, סבור אני כי הראיות לכאורה כפי שהן, מבססות בשלב זה סיכוי הרשעה בעבירות לפי סעיף 411, או 412, או 413 לחוק העונשין, הכל בכפוף לרמת הידיעה של המשיבים על מקום הרכוש שנתפס בחזקתו של משיב מס' 1. אבהיר להלן.

בכתב האישום מואשמים המשיבים כי בתאריך 29/12/04 פרצו לדירתה של קשישה בשד' הנשיא בחיפה וגנבו רכוש מסוגים שונים, לרבות תכשיטים. המשיבים נתפסו כל אחד בנפרד, בסמוך לדירה שנפרצה, ביום למחרת. אחד מהם נראה חופר בקרקע ומוציא שקית בד. כשנעצר התברר כי בשקית מצויים תכשיטים שנגנבו יום קודם לכן מביתה של הקשישה.

משיב מס' 2 שבחזקתו נתפסו התכשיטים, טען כי ראה אדם אחר מחביא דבר מה בקרקע ולכן חזר למקום, לאחר שאותו אדם הסתלק מהזירה, חפר ומצא את שקית התכשיטים.

עד אובייקטיבי שהיה במקום, בעל מרכול סמוך, ציין בעדותו במשטרה כי הוא מזהה את משיב מס' 1 כאדם שהיה באזור ביתה של המתלוננת, יום קודם לכן, דהיינו ביום ההתפרצות. עוד מציין הוא כי ראה שני בחורים, שאחד מהם הוא המשיב מס' 1, הולכים לכיוון הבית שנפרץ. בכל הנוגע למשיב מס' 2, לא יכול היה בעל המרכול לזהותו.

יצוין כי בעת שנעצרו המשיבים, נתפס ברכבו של משיב מס' 1 מברג. בכל הנוגע למשיב מס' 2, אותרו על ידיו סימני חול וכן שריטות וחתכים קטנים.

משיב מס' 2 מאשר כי אכן חפר באדמה ומצא שקית של תכשיטים. מכאן שעצם המצאות סימני חול על ידיו ושריטות, אין בהם כדי לחזק ראיות לעבירות המיוחסות לו, כי הרי סימני החול והשריטות יכולים להיות תוצאה של חפירה בקרקע. המשיב מסר גירסה כאמור לעיל, וכן גירסת אליבי לפיה שהה עם חברים במקום אחר, ואולם לא מסר את שמותיהם של אותם חברים. שילוב נסיבות זה אכן מעורר חשד, לפיו המצאות הרכוש הגנוב ברשותו אינו בגדר של ארוע תמים. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי על פניו ניתן לקשור אותו להתפרצות עצמה.

החזקת חלק מהרכוש שנגנב מביתה של המתלוננת אינה יכולה במקרה זה להקים את החזקה התכופה. הטעם הראשון לכך הוא שהארוע כולו במהלכו נתפס הרכוש אירע יום למחרת הפריצה. אין מדובר בפרק זמן קצר ובהחלט יכולה להיות אפשרות סבירה כי אדם אחר פרץ וגנב את הרכוש, והרכוש הגיע לידיו של המשיב מס' 2, בין אם באופן תמים ובין אם בדרך של ביצוע עבירה. ואולם, לא ניתן בפרקי זמן אלה לטעון שהחזקה מצביעה בהכרח על היותו של המשיב אחד מהפורצים, ולא ניתן להגדירה כתכופה. הטעם השני הוא, שרק חלק קטן מהרכוש הגנוב נתפס ברשותו של המשיב 2, מכאן שדווקא העדרו של רוב הרכוש מצביע על האפשרות שיתכן ולא הוא הפורץ אלא אחר שהרכוש ברשותו. מכאן, שבנסיבות אלו לא ניתן לראות בהחזקת חלק מהרכוש יום לאחר הפריצה, כמקים את הכלל הראייתי של החזקה התכופה.

אין כלל קבוע בכל הנוגע למשך הזמן אשר ניתן לראותו כמקים את החזקה התכופה, וזאת כאשר נכס שנגנב ממקום מסוים נתפס אצל אדם אחר. חזקה תכופה בנכס שהוצא מרשות בעליו בדרך של ביצוע עבירה, מקימה חזקה עובדתית ומשפטית כי האוחז בנכס שותף לדבר עבירה ומטילה על האוחז בנכס להציג הסבר סביר לנסיבות הגעת הנכס לחזקתו. אולם חזקה זו לכשעצמה אין בה כדי להרשיע נאשם, אפילו הסברו של האוחז בנכס אינו מהימן. יש לבחון חזקה זו במסגרת מכלול העדויות והראיות ולבחון האם במסגרת מכלול הראיות קיימת וודאות במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כדי להרשיע נאשם, ובשלב זה של הדיון האם יש בה סיכוי של ממש לבסס את הרשעתו.

לענין בחינת חזקה תכופה בשלב מעצר, ראה:

בש"פ 146,147,448/93, הדס ואח' נ. מדינת ישראל, תק-על 93(1), 1426;

בש"פ 5542/90, בוחבוט נ. מדינת ישראל, תק-על 90(4), 140;

בש"פ 2148/97, עוואד רבאייעה ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 279.

לענין הכללים בדבר חזקה תכופה, ראה:

ע"פ 480/88, פרץ נ. מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397, 399 ;

ע"פ 831/81, שרף נ. מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 174, 177 ;

ע"פ 5092/92, אברהם רחמים נ. מדינת ישראל, תק-על כרך 93, עמ' 794 ;