החלטה בתיק בש 5674/05

החלטה

1.         בפניי בקשה שהוגשה ביום 19/06/05 מטעמו של יצחק רוש (להלן: "המבקש"), לפיה התבקש בית המשפט לצוות על תשלום פיצויים למבקש בגין הוצאות הגנתו, בשל אשמה ממנה זוכה, וזאת מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.         העובדות והשתלשלות ההליכים:

כנגד המבקש, יחד עם שניים נוספים, הוגש כתב אישום שייחס להם עבירת סחיטה באיומים, בניגוד לסעיף 428 ריישא לחוק העונשין.

בכתב האישום נטען כי נאשם 1 (גם הוא זוכה) פנה אל המבקש ולאדם נוסף (אשר הורשע ) וסיכם איתם שישלם להם עמלה כדי לגבות את החוב מהמתלונן, לאחר שנוכח לדעת שאינו מצליח לגבות את החוב הנ"ל מידיו, וזאת בידיעה כי המבקש והאדם הנוסף ישתמשו באיומים בפגיעה במתלונן ו/או באלימות כלפיו כדי לגבות את החוב.

נטען כי המבקש פנה אל המתלונן באמצעות הטלפון (שכן באותה תקופה ריצה עונש מאסר עולם) ואיים עליו בעל-פה ובהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו "אתה תשלם או תמות", וזאת כדי להניע אותו לשלם את החוב.

לאחר שמיעת העדויות וניתוח הראיות שהוצגו בפני, החלטתי לזכות את המבקש מחמת הספק, מעבירת סחיטה באיומים, אשר יוחסה לו בכתב האישום.

3.         המבקש באמצעות בא כוחו מבסס את טענותיו על שתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין.

ראשית, טוען המבקש כי הגשת כתב האישום וניהול המשפט בעניינו, נעשו כאשר "לא היה יסוד לאשמה". לדבריו, המאשימה נהגה בעניינו בחוסר סבירות בהגישה את כתב האישום, שכן כל כולו של כתב האישום מבוסס על הנחת היסוד כי המבקש הינו האדם שהתקשר למתלונן, אולם להנחה זו לא הייתה כל אחיזה בראיות ובודאי שלא במציאות. המבקש הפנה לביקורת של בית משפט זה, בהכרעת דינו, באשר לליקויים שנתגלו בעבודת הפרקליטות והמשטרה, כאשר כיווני חקירה רבים לא מוצו.

אשר לעילה הנוספת המצדיקה תשלום פיצויים, העוסקת ב"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נטען על ידי בא כוח המבקש כי על-פי הפסיקה, כוונת הדברים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" היא לכלל הנסיבות, הן לנסיבות הקשורות במישרין להליך הפלילי והן לנסיבות חיצוניות. מפנה לע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(3) 73 (להלן: "עניין דבש"). לגישת בא כוח המבקש, המבקש הינו אסיר עולם ובעקבות פתיחת ההליכים כנגדו ננקטו כנגדו מספר צעדים שהרעו את מצבו והם: האחד, בעקבות ההליכים הועבר המבקש מבית הסוהר "הדרים" במרכז הארץ לבית הסוהר "אוהלי קידר" בבאר-שבע; השני, כל חופשותיו של המבקש נמנעו, זאת בשל ההליכים הפליליים והמשפטיים כנגדו, במשך שש שנים שבהם התנהל המשפט בעניינו.

בא כוח המבקש הפנה לנסיבות נוספות המצדיקות, לטענתו, מתן פיצוי למבקש, והן המחדלים החקירתיים כאשר המשטרה והמאשימה לא טרחו לבדוק האם יש ממש בדברי המתלוננים (צ"ל הנאשמים מ.מ) בתיק והאם יש להם אחיזה אמיתית בראיות משפטיות, וזאת גם לאחר שבא כוח המבקש יחד עם בא כוח הנאשם 1 העלו את טענותיהם בשלב המקדמי של הדיון. קלות הדעת בהגשת כתב האישום, כמו גם באופן ניהול התיק גרמה למבקש נזק בל יתואר.

לגישת בא כוח המבקש השלכותיו של כתב האישום הינן קשות עבור כל אדם גם אם בסופו של דבר הוא אינו מורשע ויוצא זכאי בדינו. הדברים חמורים במיוחד בשל הדרך הלקויה שבה ניהלה המאשימה את צעדיה בתיק.

אי לכך, מתבקש בית המשפט להיעתר לבקשה ולחייב את המדינה בתשלום הוצאותיו, הפסד הכנסותיו ועוגמת הנפש שנגרמה לו במהלך המשפט.

4.         באת כוח המשיבה טוענת כי התשתית הראייתית שהציגה המשיבה נגד המבקש התבססה על שני נדבכים עיקריים, האחד- גרסת המתלונן (שאמינותה לא נשללה בהכרעת הדין), והשני- פלטי שיחות טלפון מהכלא אל המתלונן ואל נאשם 2 ובין הנאשמים 1 ו-2 לבין המתלונן, המתיישבים עם גרסת המתלונן ומסייעים לה.

לגישת המשיבה הראיות שהיו בפניה ושהוצגו בפני בית המשפט חייבו אותה להאשים את המבקש באישומים שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שהמשיבה בתום לב ובסבירות הסיקה כי ממסכת הראיות הנסיבתיות שעמדו בפניה עולה מסקנה אפשרית אחת ויחידה, לפיה המבקש הוא זה שהתקשר אל המתלונן ואל נאשם 2 מהכלא. לכך התווספו שתיקתו של המבקש, בחקירה ובמהלך המשפט, ודחיית בית המשפט את טענת "אין להשיב לאשמה". די בדברים אלה כדי ללמד שכל תובע סביר היה מגיש את כתב האישום ומנהל אותו. אי לכך,  לא ניתן לומר שלא היה יסוד להאשמה.

אשר לעילה הנוספת המצדיקה תשלום פיצויים, העוסקת ב"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טוענת המשיבה כי המבקש אינו זכאי לפיצויים גם לפי עילה זו ממספר נימוקים: האחד, זיכויו של הנאשם הינו זיכוי מחמת הספק, כאשר בפסיקה נקבע כי טיב הזיכוי הוא שיקול רלוונטי  ומרכזי בשלילת הפיצוי; השני, התנהגות המבקש אשר התבטאה בכך ששמר על זכות השתיקה הן במהלך החקירה במשטרה והן במהלך המשפט. ההלכה הפסוקה קבעה כי התנהגות כזו של הנאשם, שוללת לאחר מכן את זכאותו לפיצויים. מפנה לע"פ 53/00 יששכר נ' מ"י, תק-על 2002(2), 1323 (להלן: "עניין יששכר") ובע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מ"י פ"ד נו(4) 450 (להלן: "עניין טוויל").

באשר למחדלי החקירה: לגישת המשיבה, המדינה שוללת מכל וכל טענת המבקש לגבי מחדלים שנפלו במהלך החקירה ובניהול ההליך בבית המשפט.

לגישת המשיבה, בתום החקירה המשטרתית הייתה מסכת של ראיות נסיבתיות ממנה עלתה מסקנה אפשרית אחת ויחידה, לפיה המבקש הוא זה שהתקשר אל המתלונן ואל נאשם 2 מהכלא. מתפקידה של החקירה המשטרתית לאסוף ראיות אשר יספיקו להוכחת אשמתו של החשוד. המבחן הוא של דיות הראיות ואין זה מתפקידה של המשטרה, או ביכולתה, להוסיף ולחקור כל אפשרות תיאורטית ולמצות כל כיוון חקירה רחוק. למען הסר ספק יובהר בזאת כי אין זה המקום לקבוע קביעה כללית בדבר עומק החקירה הנדרש, שכן ענייננו רק בשאלת הפיצוי לו עותר המבקש.

עוד טוענת המשיבה בעניין זה כי מעדות עד התביעה 2 ,רס"ר אבי נחמני, שהסביר בבית המשפט כי לא ערך זיהוי קולות עם המבקש, כיוון שנדון היה מראש לכישלון, נוכח אי שיתוף פעולה של המבקש, אשר שמר על זכות השתיקה. כמו כן, לא בוצעה פעולה סמויה בנסיון להקליט את המבקש כשהוא משוחח בטלפון בבית המעצר, כיוון שמדובר בטלפון ציבורי. לעומת זאת הותקן מכשיר הקלטה בטלפון של המתלונן, אך בשלב זה לא התקבלו בו שיחות מהמבקש. בנסיבות אלה גם הטרוניה שהופנתה כלפי המשיבה אינה יכולה להצדיק תשלום פיצויים למבקש.